תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

קודם שניכנס לטרקלין נעיר את שימת הלב לכך שבדברנו על ״תרומת חכמי מרוקו לפיתוח המשפט הציבורי״ איננו מתכוונים לומר שתרומה זו נעשתה באופן שיטתי, וקל וחומר, שאין היא ״מדברת״ בלשון המשפט הציבורי דהאידנא, לשון של ״זכויות אדם״ וכיוצ״ב.

זאת ועוד: לא רק הדעות אינן שוות אלא גם הזמן והמקום.

אינה דומה תקנה שנתקנה על ידי יוצאי מגורשי ספרד במאה הט״ז או הי״ז לתקנה שנתקנה בתקופת השלטון הצרפתי או לזו שנתקנה על ידי מועצת הרבנים במאה הכ׳, כתגובה על ״רוחות החופש והדרור״ שהחלו מנשבות בעוז גם בחצרות בית קהילת יהודי מרוקו.

והוא הדין למקום: אינו דומה הרקע להתקנת תקנה שתוקנה בקהילה העתיקה של פאס, בתקופה שבה הדין המוסלמי – על ״גזרות עומר״ שבו – שלט ברמה שלטון ללא מיצרים, לרקע התקנת תקנה בטיטואן וטאנג׳יר שתחת ההשפעה הספרדית, בקזבלנקה שתחת ההשפעה הצרפתית או בקהילות מוגאדור (אצווירה), טאנג׳יר ואחרות שרוחה של אירופה בכלל ושל אנגליה בפרט שרתה עליהן בעת החדשה.

ביטוי, מאלף מכמה בחינות, לשינוי העצום שחל בקזבלנקה במאה ה-20 בכל הנוגע לצניעות הנשים, ניתן בתשובתו של הרב משה מלכה (לימים, רבה הראשי של פתח תקווה), בשו״ת מקוה המים, חלק א, אבן העזר, סימן סו. אגב דיונו בצורך שנוצר, לדעתו, לשינוי החלטת מועצת הרבנים בעניין הטלת ״עונש גוף (!) וממון על אותם [=בחורים] שיעזו לפגוע בכבודן של בנות ישראל הכשרות״, ומחייבת אותם לישא אותן או לפצותן, קורא הרב מלכה לביטול התקנה בעקבות השינוי העצום שחל, לדעתו, בהתנהגות בנות העיר הצעירות. וכך הוא מתאר את המצב בקזבלנקה בימיו: ״אך בינתיים הזמנים נשתנו ויחד אתם גם בני אדם. רוח הזמן המודרני הנושב ברחובות קזא היפהפייה, חלוני הראווה המלאים תענוגי בנות האדם, כל מיני תמרוקים ותלבושות חצאיות, הצגות קולנועיות וסרטים מלוכלכים תדיריים, כל זה קוסם ביופיו לבנות הזמן. הן עוזבות את חדרי הוריהן ובתי מגוריהן ונקשרות לרחוב כבחבלי כישוף. כל שעותיהן הפנויות של יום הרי הן מוקדשות לטיול ושחייה ושל לילה לרקועים ולקול נוע. הן רודפות בלי שום היסוס, וללא כל נקיפת לב אחרי הבחורים כשהן לבושות למחצה וממורקות כפליים, מבלי להרגיש שום דופי ולא שום חוסר נימוס בכך, ׳הן יוזמות עליהם עלילות רשע׳, זורקות להם רשפי אש ושורפות אותם בדברי חשק ושלהבת התאווה עד אשר מפילות אותם בפח יוקשים ולמחר שוחקות הן לאידם בשעה שהם מועמדים לראווה באולם המשפט בפני הקהל ונחקרים על ידי חברי בית הדין בקפדנות חמורה כרוצחי נפש. ובמקום הנזיפה שהיו ראויות לקבל על אשר חיללו כבוד אביהן וכבוד משפחתן, על אשר פרצו את גדר הצניעות היהדותית להימשך אחרי שרירות לבן להיסתר עם בחורים אשר לא ידעו תמול שלשום לשם פריצות, הרי הן זוכות לתשומת לב רבה, ולהגנה מיוחדת מצד כל חברי בית הדין הפועלים ברוח התקנה, והן נפטרות מאולם המשפט כשהן מלאות מרץ ועידוד. העונש הוטל אמנם על הנאשם, אך במקום שכל הבחורים ישמעו וייראו הרי הבחורות תשמענה ותשמחנה״. כאמור, תשובה זו ראויה לעיון מכמה היבטים ועוד חזון למועד לדון בה. על ״רוח הזמן״ והשלכותיה במשנתו של הרב מלכה, ראו גם במחקרו של שלי מלכה, ״משנתו ההלכתית של הרב משה מלכה ז״ל – מסורות באתגר הזמן; בין תמורה לשימור״, עבודת מוסמך, רמת-גן תשע״ה, ושם בעמ׳ 96-95 השלכות ״רוח הזמן״ על הצורך בחגיגת בת מצווה כהלכתה. על ״רוח הזמן״ והכרסום בשמירת המצוות למן שלהי המאה הי״ט עקב החילון ורוחות ה׳מודרנה׳ והשלכותיהם, ראו גם: בשן, יהדות מרוקו (לעיל הערה 2), עמ׳ 271-263; בשן, בתי הדין (להלן, הערה 102), עמ׳ 263-262, והערה 6 שם; מישל אביטבול, ״תהליכי חילון בין יהודי המזרח״, זמן יהודי חדש, מ׳ ברינקר, ירמיהו יובל וישראל ברטל (עורכים), תל-אביב 2007, כרך א, עמ׳ 280; אבריאל בר לב ואח׳ (עורכים), 2013, תהליכי חילון בתרבות היהודית, במאמרים שונים; דוד משה ביטון, ״לעשות המודרניסם בטהרה עם הדת״: תגובתם ההלכתית של חכמי יהדות מרוקו לאתגרי הזמן בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי.

מציאות החיים השונה במקומות השונים משליכה גם על תוכן התקנות ועל החומר המשפטי. תרבות החיים בקהילות הגדולות שבערי החוף ובמרחק לא גדול מהן (דוגמת פאס, מכנאס, סלא, קזבלנקה, רבאט) העיירות הסמוכות להן (כגון צפרו), יצרה אתגרים והולידה צרכים שונים מאלה שניצבו בפני קהילות קטנות ומרוחקות בהרי האטלס.

לנוכח זאת, לצד הראייה הכוללת, ממבט-על, של ״הקהילות היהודיות במרוקו״,יש מקום לעיון פרטני במציאות החיים של כל קהילה וקהילה, בזמן, במקום ובתרבות החיים המיוחדים לה. וטרם דיברנו בצורך לנסות ולמקם את מרוקו היהודית – על השווה והשונה שבה – במכלול הרחב של המרחב הצפון אפריקאי (אלג׳יר, תוניס, לוב ומצרים) ואולי של הים התיכון בכלל..

יש גם ליתן את הדעת להשפעתם של אנשים וחכמים שנדדו מקהילה לקהילה והביאו עימם את מנהגיהם ואת אורחות חייהם למקום החדש שאליו עברו.

יתר על כן: אין צריך לומר שכמו בכל נושא בעולמו של המשפט העברי, גם בתחום הסדרת המשפט הציבורי, הנושא דנן, ״אין כל הדעות שוות״. המחלוקת וריבוי הדעות האופייניים למערכת ההלכה כולה, יפים גם לענייננו.

הערה: ואין צריך לומר שחלק מן החכמים נדדו לא רק ברחבי מרוקו, אלא גם בקהילות אחרות חוצה לה. כך, למשל, נדד מהר״י בן סאמון מפאס למכנאס, לטיטואן, לגיברלטר, לארג׳יל ולליוורנו, וכמוהו רבים. ניעותם (מוביליות) הרבה של חכמים ממקום למקום מצריכה זהירות בניתוח ״מגמות״ או ״מאפיינים״ שמבקשים לייחס למיקום גיאוגרפי מסוים.

יש מחכמי ההלכה שפיתחו את הלכות המשפט הציבורי ״בהתאם לזמן ולמקום״, וכך רוחות ה׳מודרנה׳ והדמוקרטיה שהחלו מנשבות בעולם ו׳מהפכת זכויות האדם׳ הותירו את רישומן על פסיקתם, על שיש מי שיכנה אותם חכמי הלכה ׳אקטיביסטים׳. לעומתם, חכמי הלכה אחרים נמנעו מלתת, ובמודע, ביטוי ממשי בפסיקתם לשינויים ולתמורות – החברתיים, הכלכליים והמשפטים – שחלו בעולם, ופסיקתם נותרה בעינה, כמייצגת עמדה ׳שמרנית׳ המסורתית׳ כמקדמת דנא. עמוד 92

לבי במזרח כרך ב

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עמוד 92

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
יוני 2024
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר