אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו

אברהם הרבה לשמוע בילדותו על הנפלאות שחולל רבי שלמה תימסות לאחר מותו, ולימים פקד פעמים אחדות את קברו. אך אין למהר ולהסיק מכאן כי משקעי סיפור זה חלחלו ל׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת. אמנם שניים מהמוטיבים בסיפור — התגלות בחלום וקביעת מיקום חדש לקבר הצדיק — מופיעים גם באתר החדש, אולם יש לזכור כי מוטיבים אלה אינם יוצאי דופן כלל ועיקר באגדות הקדושים.

זיקה מפורשת יותר בין המסורות המשפחתיות לבין ׳בית רבי דוד ומשה׳ אפשר למצוא בסיפור ששמע אברהם על אירוע שהתרחש לאחר פטירת אבי זקנו, רבי יעקב תימסות, ואשר הכה את יהודי מראכש בתדהמה. חודש לאחר שנקבר רבי יעקב במראכש הגיע לעיר מכתב מירושלים, המבשר על הופעתה הפלאית של מצבה בבית הקברות בהר הזיתים, שעליה חקוק השם יעקב תימסות. מכאן שהדגם להעברת צדיק ממרוקו לישראל, אירוע נדיר ביותר בפולחני הקדושים במרוקו, קיים היה במסורת המשפחתית של אברהם מימים ימימה.

הנסים הקשורים באירועי מותם של צדיקי המשפחה הראשונים הותירו באברהם את רישומם. אולם בעבורו התגלמה זכות האבות המשפחתית בראש ובראשונה באבי אמו, הקרוי אף הוא רבי שלמה, שאותו הכיר מקרוב. סב זה, סוחר עשיר ששימש גם שוחט ומוהל לעת מצוא, התגורר באימי־נ־תנות בבית גדול ומרווח בסמוך להוריו של אברהם. לדברי אברהם, הוא נחלץ בכל הזדמנות מידיה של אמו כדי להימצא במחיצת סבו, ובילה עמו יותר מאשר עם הוריו. בביתו של הסב הוא היה יכול להיווכח מקרוב בביטויי הכבוד וההערכה שהשפיעו יהודי הכפר על רבי שלמה, ואשר נענו במחוות של נדיבות מצדו. בשל עושרו סירב הסב לקבל תשלום על שירותי הדת שסיפק. בכל פעם שנקרא לשחוט פרה, הוא כובד בנתח בשר משובח מהשחיטה ומיהר לחלקו לנצרכים. בכל מוצאי שבת נקהלו רבים מיהודי הכפר בביתו של רבי שלמה כדי ליהנות מברכתו לאחר ההבדלה, ולא פחות מכך — מן התה המשובח שהכינה הסבתא ושנמזג בטקסיות מקומקום ענק (בראד), שבעיני אברהם מעולם לא התרוקן. אוסף הספרים היקר של רבי שלמה, שכלל גם ספרי קבלה בכתב יד, היה מקור משיכה נוסף לילד הסקרן. אולם כל מאמציו לעיין בו נתקלו בהתנגדות תקיפה של הסב, שהזהיר את נכדו מפגיעתם הרעה של השמות בקורא הבלתי מנוסה.

שלא כאבותיו הדגולים, הוכר רבי שלמה כצדיק עוד במהלך חייו, זכות נדירה בפולחן הקדושים היהודי במרוקו(בן־עמי תשמ״ד, 21). את עלייתו המהירה יותר לדרגה של צדיקות ניתן להסביר בקיומה של שושלת: עצם העובדה שאבותיו נתפסו כצדיקים העניקה לו את זכותם המצטברת. ייתכן גם כי מקום קטן כאימי־נ־תנות היה בית גידול מתאים יותר לצמיחת הילה של צדיקות מאשר מראכש, העיר הגדולה, מקום משכנם של צדיקי המשפחה הראשונים. בין הנפלאות שחולל רבי שלמה בלטו במיוחד כוחותיו הנבואיים, ביטוי מובהק להשראה קדושה הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים במרוקו(שם, 61; 1926,1,158 Westermarck).

רבי שלמה נפטר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים, כשהיה אברהם בן שלוש־עשרה. תחושת האובדן שאפפה את הנכד התחזקה עקב הנסיבות המיוחדות של הפטירה. אף שחי מילדותו באימי־נ־תנות, מצא רבי שלמה את מותו בעיר אסוירה (מוגדוד) על חוף האוקיינוס האטלנטי, שאליה נלקח בסוף חייו כדי לקבל טיפול רפואי. משעמדו יהודי אסוירה על גדולתו, מיהרו לקבור אותו בבית הקברות המקומי כדי להמשיך וליהנות מברכתו. אברהם הצעיר, שהיה קשור בכל לבו לסבו, כאב במיוחד את העובדה שהסב נקבר במרחקים ולא היה אפשר לפקוד את קברו בכל עת ומועד. אפשר שבהקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ פיצה עצמו אברהם באופן לא־מודע על החלל שהותירה היעלמות הסב: האירוע הראשוני, שבו צדיק בן המשפחה ׳נגזל׳ על ידי זרים ונקבר הרחק, מתוקן על ידי פעולת הנגד של הבאת צדיק לא מוכר מרחוק והפיכתו לצדיק משפחתי מתוקף שיכונו בבית.

דומה שתחושת האובדן שחווה אברהם הוחרפה לא רק על ידי נסיבות מותו של רבי שלמה, אלא גם על ידי עיתויו. הוא איבד את סבו, סמל מוחשי של רוחניות ולמדנות, כשהיה בן שלוש־עשרה, על סף הפיכתו הטקסית מילד לחבר בוגר בקהילה. בדיוק באותו זמן, מיד לאחר בר המצווה שלו, נטש אברהם את לימודי הקודש בבית הכנסת (צלא) המקומי והפך להיות סנדלר כאביו, משלח יד שבו עסק יותר מעשור, עד לעלייתו לארץ. אמנם אין להסיק מכאן כי הנער נטש את לימודיו עקב מות הסב, שכן באימי־נ־תנות, כמו במקומות אחרים באזורים הכפריים במרוקו, המשיכו רק מעטים מבין הילדים בלימודיהם אחרי גיל בר מצווה, ולשם כך היה עליהם לנדוד למוסדות חינוך תורניים בערים רחוקות. אברהם עצמו, שהרבה בילדותו להיעדר ׳מלימוד ותפילה׳, לדברי אמו, היה חסר כנראה את הכישרון ואת ההתמדה שאפיינו את המעטים האלה. ועם זאת, גיל שלוש־עשרה מצטייר כנקודת מפנה סמלית במחזור החיים של אברהם. בגיל זה נפטר סבו, מדריך פוטנציאלי לחיי למדנות ורוחניות, בהותירו מאחוריו רק זיכרונות המפציעים מעת לעת בחלומות, ואברהם בחר במקצוע החולין של אביו ונעשה סנדלר כמוהו. יחלפו שלושים שנים עד שאברהם יצליח — באמצעות האתר שיקים בביתו שלו — להשיב משהו מאווירת הרוחניות והקדושה שחש במחיצת סבו.

במהלך שלושים השנים האלה לא פגו געגועיו של אברהם אל סבו הנערץ. געגועים אלה התבטאו, בין השאר, במאמציו הרבים להשיג מזכרת מוחשית ממנו. הוא הרבה לדבר על לבו של דודו, בנו ויורשו של רבי שלמה, שיעניק לו אחד מספריו של הסב, כמו גם את קומקום התה הענק שהקסים אותו בילדותו. אולם הדוד התחמק בתואנה שכל רכושו של הסב נותר במרוקו. דומה שדווקא אל הספר והקומקום יצאה נפשו של אברהם, משום ששילובם מחבר את הרוחניות ואת הלמדנות של הרב הצדיק עם עושרו ועם נדיבותו השופעת. האם את השילוב הזה, המשקף את העבר האידיאלי של ילדותו, מנסה אברהם להחיות בבית רבי דוד ומשה? תהא התשובה אשר תהא, על החיבה הנוסטלגית שחש אברהם לחיים במרוקו, למרות עוניים ופשטותם, קל היה לעמוד בשיחות עמו. הוא הרבה להדגיש את החופש שחש בעיסוקו כסנדלר, אדון לעצמו ולשעות עבודתו, את החיים הטבעיים והפשוטים באזור חקלאי פורה ושופע, את היחסים ההדוקים והעזרה ההדדית בתוך הקהילה היהודית המסורתית, ומעל לכול — את אמונתם הדתית התמימה וחסרת הפשרות של חבריה.

בהיותו בן עשרים ושתיים נשא אברהם לאישה את מסעודה, בת שכנים באימי־ נ־תנות, הצעירה ממנו בשמונה שנים. שנתיים לאחר מכן, ב־1954, זמן קצר אחרי הולדת בתם הבכורה, עליזה, הסתיים הפרק המרוקאי בחיי בני הזוג, והם עלו לישראל בצוותא עם רבים מיהודי מרוקו. חבלי הקליטה הקשים שהיו מנת חלקם של רבים מעולי שנות החמישים, לא נחסכו גם מאברהם וממשפחתו, אך הוא חש עצמו בר מזל על שנשלח לגור בצפת, אחת מארבע ערי הקודש — גם אם תנאי המגורים והתעסוקה בשיכון כנען שבצפת לא היו טובים מאלה שבעיירות הפיתוח החדשות. נוסף על כך, החבילה המשפחתית לא התפרדה בעקבות העלייה. הוריו של אברהם שוכנו גם הם בשיכון כנען, ורוב האחים והאחיות — תשעה במספר (אברהם הוא הבכור שבהם) — מצאו עצמם בקרבתם. במהלך ביקורי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ בשנות השמונים מצאתי שקרבה משפחתית זו השתמרה ואף התעצמה, עקב נטיית ילדיהם הנשואים של אברהם ושל אחיו להתיישב בקרבת הוריהם. משהחלו להיוולד הנכדים היו הוריו של אברהם עדיין בחיים, וכך נוצרה המשכיות מרשימה של ארבעה דורות המכים שורש במקום אחד. להמשכיות זו יש קשר אמיץ למקום הקדוש שכונן אברהם.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק–יורם בילו

עמוד 69