יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון-רחל אליאור
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון
[ב]
בתחתית המפה, מתחת לספרד תראו את צפון מרוקו. היום נדון בקיצור נמרץ על חכמים שונים בין צפון אפריקה, ספרד, צרפת וגרמניה שעסקו בענייני נשים. שלוש הארצות הראשונות הן על המפה, הרביעית מחוברת לצרפת בגבולה הצפון מזרחי, בעמק הריין המבדיל בין צרפת לגרמניה. אלזס לורן מצד אחד בחלק הצרפתי וקהילות הריינוס שפיירא מגנצא וורמייזא בגרמניה מצד שני, חלקו תרבות משותפת והיו מחכמיהם שהגיעו לספרד. נתחיל מהמאוחר אל המוקדם כי משפחת משאש מצפון אפריקה מוכרת לנו גם היום.
הרב יוסף משאש (1974-1892), שנולד במקנס ((Meknès שבצפון מרוקו וכיהן כרבהּ של תלמסאן שבצפון אלג'יר בגבול מרוקו, כתב בספרו נחלת אבות כתיבה נועזת רחבת אופקים: "עוד נראה שבאה מלת 'כל' לרבות את הנשים, שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה, אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה, כמו דבורה וחולדה שזכו לנבואה מפני חוכמתן וצדקתן, וכן אמא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל, ומה גם ברוריה בתו של רבי חנניה בן תרדיון, אשתו של רבי מאיר. וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שאלות ותשובות בשם אביה זיע"א, וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם, וחנה אחותו של ריב"ם ועוד הרבה".
של לדברי פרופ' אברהם גרוסמן, היסטוריון של ימי הביניים, אשר דן בייחודו של רש"י ביחסו לנשים: "רש"י הקדיש תשומת לב רבה להגנה על כבודה של האשה ועל זכויותיה. ספק אם היה עוד חכם יהודי בימי הביניים שהמגמה הזאת בולטת כל כך ביצירתו". הוא כתב על האשה שהיא "אשתו, בת-זוגו, שהיא זרע אלוהים", ומכאן תבע מהבעל להתייחס אל אשתו בהגינות ובכבוד".
חכם נוסף שקדם לרש"י ונודע בהגנתו על נשים ובתרומתו למגמה להשוואת זכויות האשה לזכויות בעלה, הוא רבנו גרשם מאור הגולה (1028-960), שחי במגנצא (Mainz), בעמק הריין שבגרמניה, ונודע בהכרזת החרם בקהילות אשכנז על נישואי כמה נשים בעת ובעונה אחת, מצב משפטי הידוע כפוליגמיה או פוליגניה, הרווח עד ימינו בארצות האסלאם, באסיה ובאפריקה ובקהילה הבדואית בארץ.
בחרם נוסף של רבנו גרשם נקבע כי כמו שאין הבעל מגרש את אשתו בעל כורחו, כך גם אין האשה מתגרשת אלא בהסכמתה. כלומר, נאסר לגרש את האשה בעל כורחה, נגד רצונה. גט שכפה עליה בעלה לקבלו פסול הוא, והבעל והסופר והעדים מוחרמים.
והנה רגע המעבר של חכמת אשכנז מגרמניה לספרד או מוורמייזא לטולדו:
רבי אשר בן יחיאל (1327-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג, הנודע בכינוי מוהר"ם מרוטנבורג (1293-1220) הפוסק החשוב ביותר באשכנז במאה ה-13 שברח מגרמניה לספרד מפני המושל הגרמני שרצה לכלוא אותו, כשם שהקיסר הגרמני כלא את רבו, ר' מאיר, לשם כופר-נפש שיקבל עבור פדיונו, מסַפר על כך:
"רבנו גרשם תיקן להשוות כוח האשה לכוח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה". המילים להוציא ולגרש הן מילים נרדפות בהקשר של גיטין. מתרכתא היא גרושה בספרות הרבנית. הציטוט לקוח מ:תשובות הרא"ש, כלל מ"ב, סימן א.
הרא"ש, כאמור, הוא ר' אשר בן יחיאל (1328-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג (1293-1215), שנכלא בבית האסורים בשנת 1286 בידי הקיסר רודולף ההאבסבורגי, כדי ששוביו יקבלו תמורתו הון רב כפדיון נפשו. הוא נכלא באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. באותה תקופה לא היה חופש תנועה לבני חסות והיהודים שחיו כבני חסות לא היו רשאים לצאת ללא רשות. הקיסר תבע מהיהודים סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, והרא"ש ערב להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל בשל סירובו של המהר"ם שיפדוהו בסכום כזה, משום שידע שפדיון נפש בסדר גודל כזה יגרור ניסיונות סחיטה נוספים מצד השליטים. הוא הורה שאין לפדות אותו מכלאו לגבי עצמו, על פי ההלכה ש”אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן” (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'). מוהר"ם מרוטנבורג כאמור התנגד לסחיטה, בחר להישאר כלוא כל ימיו בכלא, במגדל המכשפות ברוטנבורג או בוורמס, ומת בבית האסורים.
תלמידו ר' אשר בן יחיאל, הרא"ש, ברח מוורמייזא היא וורמס שבגרמניה לספרד, משום שהמושל רצה כאמור לכלוא אותו בבית הסוהר ולדרוש מקהילות ישראל סכומי עתק ככופר נפשו.
בקיץ 1298 פרצו באשכנז פרעות רינדפלייש. בפרעות הושמדו כ-146 קהילות, ונהרגו אלפי יהודים, בהם רבי מרדכי בן הלל, קרובו וחברו של הרא"ש מישיבתו של מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם אשתו וחמשת ילדיו. הרא"ש חיפש הזדמנות לברוח מארץ הדמים וההרוגים ופנה לספרד.
ראשי קהילת טולדו (טוליטולה) באמצא האי האיברי [הסתכלו במפה, לא רחוק ממדריד] הזמינו את הרא"ש, שברח בשנת 1303 לספרד, להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולדו, היפהפייה, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד. על חשיבותו כפוסק הלכה ועל יוקרתו הרבה מעידה העובדה שרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" בחר בו במאה ה-16 להיות אחד משלושת עמודי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק, לצד הרמב"ם והרי"ף שעל פי ספריהם פסקו הלכה בספרד עד לימי הרא"ש.
יהודים נסו על נפשם בעקבות עלילות דם, פרעות נוראות, איומי המרה, המרה מאונס ופחד מעריצות השלטונות. בשלהי המאה ה-15 הם ברחו מספרד לצפון אפריקה ולאימפריה העותמאנית' אולם, במפנה המאות ה-13-14 היו שברחו מוורמייזא לטולדו. כל מנוסה כזו כרוכה בסבל אבל גם בהעברת ידע בידי אנשים וספרים ובמיזוג בין דעת ומסורת של קהילות שונות ממזרח וממערב, מצפון ומדרום.
יהודים רבים נודעו בין חכמי טולדו, ביניהם אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא (ראב"ע), רבי יהודה הלוי (ריה"ל), הראב"ד הראשון, רבי מאיר הלוי (הרמ"ה) והרא"ש ובנו יעקב בן אשר, אהבו את עירם היפהפייה ואת שמיה הסוערים וזכו להשראה אמנותית מסביבתם הדרמטית. יהודים רבים נודעו גם בין מגורשי טולדו. ויש משפחות הקרויות טולדאנו על שם העיר האהובה. אם גם אתם ממשפחות מיוצאי טולדו, ספרו לנו.
חיים באר מספר לנו בספרו המקסים 'מסע דילוגים', ברשימה ששמה 'שלושה מבטים על טולדו' שאמו, ברכה רכלבסקי, נשמתה עדן, אהבה את התמונה הנודעת של אל-גרקו "מראה של טולדו" אהבת נפש, ואני מביאה אותה לזכר יהודי טולדו ואוהביה, בניה ובנותיה ומגורשיה בני כל הדורות בתגובות.
המשך יבוא
[ג]
תסתכלו בבקשה על המפה על הגבול המפריד בין ספרד לפורטוגל, יהודים רבים נסו מערבה , מספרד לפורטוגל בזמן פרעות קנ"א 1391, ובזמן גירוש ספרד, 1492 . הם קיוו שיוכלו לחיות בפורטוגל כיהודים ולא לחיות כאנוסים נוצרים בעל כורחם בספרד הקתולית.
בעקבות רדיפות היהודים בעולם הנוצרי לאורך האלף השני, שכללו עלילות חילול לחם הקודש, פרעות, שחיטות, עלילות דם, אונס והטבּלה כפויה לנצרות, נוצר מעמד חדש של יהודים אנוסים בעל-כורחם, שנאלצו לחיות כנוצרים בחצי האי האיברי ובמקומות נוספים שהיו תחת שלטון הכנסייה הקתולית.
האינקוויזיציה ידעה אל-נכון כי רבים מן הנוצרים החדשים, שחיו כאנוסים מאז פרעות קנ"א (1391) וגירוש ספרד (1492), שומרים בסתר על אורחות חייהם כיהודים, וניהלה משפטים נגדם באמצעות איומים בעונש מוות ובהשלכה לגיהינום על נוצרים קתולים מלידה, העובדים בשירות היהודים שהתנצרו, או יודעים בכל הקשר על אנוסים יהודים שהתנצרו בעל כורחם, השומרים בסתר על יהדותם (מראנוס=חזירים בספרדים) ובאמצעות עידוד הלשנות של עובדי משק ביתם לאורך המאה ה-16. האינקוויזיציה הכריזה על שלושה ימי חסד כשבאה העירה, בהם כל מי שילשין מרצונו על מעבידיו היהודים המתנצרים, יהא פטור מעונש גיהינום.
בתיקי האינקוויזיציה שמורות עדויות רבות של נשים נוצריות על נשים יהודיות אנוסות, לצד עדויות של נשים יהודיות, שהועמדו לדין בשל שמירת יהדותן בסתר, וחלק מעדויות אלה, השומרות קולות נשכחים על המשמעות הקשה של החיים בזהות כפולה, תורגמו ונדונו במחקר ההיסטורי על יהודי ספרד ופורטוגל. תיקי עדויות אלה מאפשרים הצצה אל רגעים בחייהן של נשים אלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בכתבים של המשטרה ובתי המשפט אשר חוקרים ומענישים אותן, אבל תוך כדי כך גם נותנים להן להעיד ולהשמיע את קולן. ראו: רינה לוין מלמד, "נשים בחברת האנוסים בספרד בשלהי המאה ה-16", בתוך: אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות (עורכת יעל עצמון), עמ' 222-208. השוו: David M. Gitlitz and Linda Kay Davidson, A Drizzle of Honey, The Lives and Recipes of Spain's Secret Jews, New York 1999
דיוויד גיליץ ולינדה דווידסון קראו בתיקי האינקוויזיציה ובמחקריםם באנגלית, ספרדית ולטינית על האנוסים, וכתבו ספר נפלא על התבשילים שאותם המציאו נשים יהודיות כדי להעמיד פנים שהן אוכלות בשר חזיר. איך המציאו את הקישקע הממולא סולת וטבול במיץ סלק או גזר כדי שיראה כנקניק חזיר ואיך המציאו בישול איטי של נתחי בשר ושעועית וביצים הנודע כחמין כדי להסוות את העובדה שאינן מדליקות אש בשבת. בראשית המאה השבע-עשרה היו אנוסים שברחו מפורטוגל וספרד להולנד הקלוויניסטית פרוטסטנטית, שנלחמה בספרד הקתולית ששלטה בה והצליחה להשתחרר ממנה. היהודים הבינו מיד שנפתח בפניהם אופק חדש וביקשו רשות להתיישב כסוחרים פורטוגזים אמידים לבושי הדר באמסטרדם, שיתרמו רבות למסחר הבינלאומי. הם אלה שבנו את ספריית עץ חיים ואת בית כנסת עץ חיים באמסטרדם שהיא שוכנת בו.
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני
כתיבת תגובה