שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה

ויאמר לגיחזי חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער: ותאמר אם הנער חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך ויקם וילך אחריה: וגחזי עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב וישב לקראתו ויגד לו לאמר לא הקיץ הנער: ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת משכב על מטתו: ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה׳: ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו ויחם בשר הילד: וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו: ויקרא אל גיחזי ויאמר קרא אל השנמית הזאת ויקראה ותבא אליו ויאמר שאי בנך: ותבא ותפל על רגליו ותשתחו ארצה ותשא את בנה ותצא. מלכים ב' ד, כט-לז.

גֵּיחֲזִי הוא דמות מקראית, גיחזי היה נערו של אלישע הנביא ומופיע בכמה מסיפורי אלישע אשר היה עד להם בספר מלכים-ב'. כאשר אלישע מחפש דרכים לגמול טובה לאישה השונמית שהטיבה עמו, גיחזי מייעץ לו שיברך אותה בבן, ואלישע אכן מברכה בבן וכעבור שנה הבן נולד

המוהל הגיע למקום המילה מצויד בכליו, שהחשוב שבהם הוא סכין המילה. במקרא לא מצוין סוג מיוחד של סכין. בסיפור מילת יצחק לא נזכר כל כלי, ציפורה מלה את בנה באבן צור(שמות ד, כה), ויהושע השתמש בחרבות צורים(יהושע ה, ב-ג). בתקופת חז״ל השתמשו בעיקר בסכין עשויה ברזל(משנה שבת יט, א), אולם על־פי ההלכה ניתן למול גם בסכין העשויה חומרים אחרים, כדברי הרמב״ם: "ובכל מלין, ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה. ומצווה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספר ונהגו כל ישראל בסכין" (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות מילה, פ״ב ה״א).

משנה תורה לרמב״ם

מפעל ההלכה אדיר הממדים של רבנו משה בן־מימון (1204-1138). הספר מכונה גם ״היד החזקה״, על שם ארבעה־עשר (י״ד) כרכיו, או ״החיבור״ סתם. זהו ״קודקס״ של החוק היהודי, כלומר סיכום ההלכות לפי נושאים. חיבור זה הוא בגדר אנציקלופדיה של ההלכה היהודית. הוא מביא את תמצית הדינים המופיעים בתלמוד בצורה ישירה ופסקנית. משנה תורה מחולק ל״ספרים״, שכל אחד מהם עוסק בנושא־על של ההלכה ומחולק לספרים קטנים יותר, המוקדשים לנושא מוגדר. למשל, ספר ״זמנים״ עוסק במועדי ישראל וספר ״נשים״ מכיל את דיני האישות. הכתיבה בעברית והחלוקה השונה מזו שבתלמוד היוו עניין מהפכני. הן תוכן הפסיקות והן החידושים שבצורה גרמו לכך שהופעתו חוללה סערה בעולם היהודי

ההתייחסות למערכת כלי המילה חרגה במידה ניכרת משימושם לביצוע פעולה רפואית מוהלים ראו בעבודתם מלאכת קודש, שיש לבצעה בכלים מהודרים לשם הידור מצווה. לפיכך להכנת הכלים העיקריים הוזמנו צורפים מומחים – בעיקר בקהילות אשכנז, ספרד ואיטליה הכלים המהודרים הונחו בקופסה תואמת, אשר לעתים נעשתה ממתכות יקרות, כגון עבודת כסף פיליגרן, מעשה ידי אמן.

כלי המילה העיקרי של המוהל בברית המילה הוא כמובן הסכין, שהפסיקה בדורות האחרונים מדגישה כי חשוב שיהיה ״נקי מכל פגם ולכלוך או חלודה" (בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו״ת משפטי עוזיאל; יורה דעה, ב, ירושלים תשנ״ח, עמי קעח). בקהילות רבות המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק ״וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.

תיאור כלי המילה, איור מתוך ספרו טל פיקאר, "טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״

Cérémonies et coutumes religieuses) ,(de tous les peuples du monde

אמסטרדם, הולנד, 1723. מטמאל למטה: סכין המילה ומתחתיה איספלנית לחביטה ובדיד לפריעה;מימין מגן טנועד לאחיזת הערלה; במרכז: בקבוקון לאבקה ותחבוטת; למעלה: קערה לתחבוטות וקערת חול לערלה.

ברנרד פיקאר(1733-1673)

אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״

 Ceremonies et coutumes religieuses de tous les peoples du monde

שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכע. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.

הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)

בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באק העזר¡ מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.

ערכת כלי המוהל, ובהתאסף קהל גדול יבא המוהל עם קערה שעליה מונחים מכשירי המילה לכל צרכיה, כמו: הסכין, אבק כתית, חתיכות בגד טבולות בשמן שושנים. ויש מכינים עוד תיבה קטנה מלאה חול להניח שמה את ערלת הילד הנימול […] ולמקצתם יש כעין יתד כסף שמניחים אותו לסימן ברצותם למול בשר הערלה.

יהודה אריה נזודינה, טולחן ערוך על חוקי היהודים ומנהגי חייהם (תרגם ט׳ ואבין), וינה תרכ״ז, עמ^׳ 101.

שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה