רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- לקראת העצמאות

על רקע המלחמה העולמית

כאשר הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה ב־3 בספטמבר 1939, עדיין היה המלך הצעיר נטול ניסיון מדיני. ואף־על־פי־כן גילה חוש מדיני מפותח, ובתוך כך גם תחושה עזה של חובותיו המוסריות, כאשר פקד להשמיע בכל המסגדים דרשה של תמיכה בצרפת. שום דבר לא הזיז אותו מתחושה זו לאחר התבוסה של 1940.

שום דבר גם לא אילץ אותו כעבור חודשים אחדים להגן על היהודים. אף־על־פי־כן כך עשה כאשר השיב ללא היסוס לנוגס, שדרש ממנו להנהיג את החוקים היהודיים שחוקקה וישי: ״יהודי מארוקו הם נתיני וחובתי היא לגונן עליהם מפני כל תוקפנות״. מענה־לשון זה זיכה אותו, דור אחר דור, בפולחן של ממש בכל קיבוצי היהודים המארוקאים ברחבי העולם.

משקנה לו את חיבת הבריות, משקנה לו גם בטחון בשיפוטו וביתרונו על התנועה הלאומית, השתחרר הסולטן מהשפעתו המדינית של איש כגנרל נוגס, שמאותה שעה והלאה היתה דרכו רצופה טעויות. בזיווג בין הסולטן לנציב־הכללי, הגם שהיחסים נשארו ידידותיים, הרי מעתה היתה ידו של הסולטן על העליונה.

סידי מוחמד הוסיף אומץ דווקא משום שפעל נגד הזרם: ידידו נוגס בחר בשיתוף־פעולה, ומבחינתו לא היתה דעת־הקהל המארוקאית – או לפחות חלק ממנה – מצרה יותר מדי על מפלתה של מעצמת־הכיבוש. עלאל אל־פאסי העמיד כתנאי לתמיכתו בגוליסטים שתובטח עצמאות למארוקו. בלאפרג׳ (שעוד נשוב לדבר עליו) נסע לברלין כדי לתהות על כוונותיה של גרמניה. בצפון הארץ בחרו תורס ונאצירי בסופו של דבר במחנה של גרמניה הנאצית.

תמיכתו של סידי מוחמד בצרפת ובבעלות־הברית לא היתה תמיכה מוסרית או מדינית בלבד. היתה זו גם תמיכה של לוחם־מרי לאמיתו. מ־1940 והלאה הסווה הסולטן יחידות מארוקאיות במדי משטרה והטמין נשק בכל פינות הארץ. כך עמדו לרשותו, בבוא העת ב־1943, רבבות פרשים, חיילים בגדודי־הילידים וסיירים שהיו מוכנים לחצות את הים התיכון ולהשתתף, תחת פקודתו של הגנרל ז׳ואן במערכה באיטליה. מעלליהם במונטה קאסינו הם חלק מן האגדה הצבאית של מלחמת־העולם השנייה.

אחרי נחיתת האמריקאים בנובמבר 1942 באה ועידת־אנפה, שציינה את פריצתו של סידי מוחמד לזירה הבינלאומית. כמה וכמה פגישות היו לו לסולטן – אחת מהן בארבע עיניים – עם הנשיא רוזוולט, שעודד אותו לתבוע בפה מלא את העצמאות והבטיח לו את סיועה של אמריקה. גם אם התרשם מאיש־שיחו, נמנע בכל־זאת מלנצל לטובתו את קשייה של צרפת.

הפגישה הראשונה עם דה־גול היתה בקיץ 1943. ראוי שנצטט כאן באריכות מחוות־דעתו של מנהיג צרפת החופשית:

נפגשתי כגבר עם גבר עם הסולטן מוחמר בן יוסף. השליט הזה הצעיר, הגאה, המסוגר בתוך עצמו לא הסתיר את שאיפתו לצעוד בראש ארצו בדרך אל הקדמה, ובבוא היום אל העצמאות.

כשראיתיו ושמעתיו, פעמים נלהב, פעמים נזהר, תמיד מוכשר, מורגש היה שהוא מוכן לבוא לידי הסכמה עם כל מי שעשוי לסייעו במילוי התפקיד הזה, אלא שעם זאת הוא מסוגל לגלות עקשנות מרובה מול מי שיבקש לעמוד לו לשטן.

פרט לזה, הגה הערצה לצרפת והאמין בתקומתה, ולא שיער בנפשו שתוכל מארוקו לוותר עליה. אם במקרה הטה אוזן לדעות מסוימות שהעבירה אליו גרמניה תוך כדי נצחונותיה, ואם בשעת ועידת־אנפה האזין לרמיזותיו של רוזוולט, הרי מכל מקום גילה את נאמנותו לארצנו.

לימים, באזכרה למוחמד החמישי, הוסיף דה־גול:

ידידות בת עשרים שנה קישרה אותנו. בשמה של צרפת החזקתי לו טובה על שבימות המלחמה, ואפילו בימים הרעים ביותר, שמר אמונים להתחייבויותיו, ולאחר תבוסתם התחילית לא שמע לעצות של בגידה שהעביר אליו היטלר, גם לא לעצותיו הערמומיות של רוזוולט, שבעת ועידת־אנפה הסית אותו לנער את חוצנו מחוזה הפרוטקטורט.

בעבור שגילם אחר־כך באישיותו את העזרה הנכבדה שהושיטה מארוקו למאמץ שלנו למען הנצחון, בלוחמים ובמשאבים, הענקתי לו את התואר עמית־השחרור.

סידי מוחמר היה הזר היחיד שקיבל את העיטור הזה, וב־1945 צעד במעלה שאנז־אליזה לימינו של הגנרל דה־גול, לכבד את זכר יום־השנה החמישי לקריאה של ה־18 ביוני 1940.

בתום המלחמה נראה סידי מוחמר חזק יותר מתמיד. השליטה על הלאומנים היתה בידו, ומעצמת־החסות החזיקה לו טובה. כמלך צעיר הרואה נכוחה, אמיץ־לב וישר־דרך, נכנס ראשו־ורובו למאבק למען העצמאות במזיגה האופיינית לו של העזה ־פרגמטיות.

לקראת העצמאות

לאחר נחיתת הכוחות האמריקאיים ושיבתה של מארוקו למעגלה של צרפת החופשית חתר סירי מוחמר בגמישות ובעוז־החלטה להשיג את היעד הכפול: שחרור ומודרניזציה למארוקו. מעתה עסק בכך במיומנות מושלמת בפוליטיקה, שבזכותה נתן לו ז׳אן לאקוטיר את הכינוי המוצלח ״מקיאבלי הספונטני״.

הוא השיג את יעדו לבסוף מתוך שניווט ותמרן בזריזות בין שלושת הכוחות שהתחלקו בשליטה על מארוקו: הלאומנות, אל־גלאוי, וצרפת. הוא השתדל להיראות לצרפתים כחומה היחידה הניצבת מול הלאומנות הגואה; מבחינת התנועה הלאומית שימש מגן מפני דיכוי אכזר – המלך ביקש לשמש השראה לתנועה הזאת, ולבלום אותה כמידת הצורך, תוך שהוא מקפיד על אי־תלות בתנועה עצמה שהרי ממילא הוא כבר אבי העם. אשר לגלאוי, אותו השכיל לדון בצוננים וברותחים לסירוגים, עד שהכריע את הפאשה של מראקש.

ביחסים עם צרפת עתיד היה סידי מוחמד להפוך בהדרגה לטובתו את הנוסחה המקובלת בצל הפרוטקטורט: ״המלך מולך, הנציב־הכללי מושל״. הוא השכיל לשחוק את הנציבים־הכלליים אחד־אחד, החל בפיאו חדל־האישים וגמור בגיום הממולח, וכולל ז׳ואן המפחיד. ואף־על־פי־כן לא צייר לעצמו את עתידה של מארוקו בלי צרפת. איש־העקרונות, שסירב לתבוע את העצמאות מצרפת בשעת תבוסתה והשפלתה, ראה רשות לעצמו לעשות זאת מול צרפת חזקה ששבה לאיתנה לגמרי.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– לקראת העצמאות

עמוד 93