תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

תקנות המגבילות את החירות האישית ומצמצמות את האוטונומיה של הפרט

תקנות מסוג אחר נועדו דווקא להגביל את חירותם של בני הקהילה, ולמנוע מהם לבזבז את ממונם לצורכי רכישת מותרות  ולמטרות אחרות, תוך פגיעה באותם שידם לא הייתה משגת.

תקנות מעין אלה בגנות המותרות (Law Sumptuary ) היו נפוצות בהרבה מקהילות ישראל, והדיהן עולים כבר מספרות התנאים. ראו למשל משנה תענית ד, ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". וראו לפי שעה הרב בצלאל לנדוי, "תקנות נגד המותרות", ניב המדרשיה )אביב תשל"א(, עמ' ריג–רכו; ירון בן נאה, "תקנות בלתי ידועות של קהילת סלוניקי", בתוך: הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אֵ לון, א' אדרעי, ד' גליקסברג, א' הכהן, ב' ליפשיץ וב' פורת (עורכים), ירושלים תשע"ח, עמ' 406–407; ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה.

תקנה נגד הוצאות יתירות בשמחות

תקנות קדומות שתכליתן הגבלת הוצאות יתירות מצויות כבר בספרות חז״ל, ומהם נשתלשלו והלכו הלכות רבות עד ימינו. רמז לכך מצאו חכמים כבר בדברי הנביא מיכה (ו, ח) ״הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך״. טיבה של ״הצנעת לכת״ זו לא נתפרש כל צורכו, והוצעו לה פירושים שונים. הכינוי ״צנוע״ בלשון המקרא בא לעיתים כניגוד ל״איש זדון״, לץ ויהיר. לפי פירוש זה, ״הצנעה״ משמעה הליכה בענווה, תוך הסתפקות במועט, שמירה והגבלת התאוות.61 ויש שפירשו ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת בעיקר ל״את ה׳ אלוקיך״ שבסופה, היינו: מעשי פולחן דתיים, מצוות ויראת שמים של אדם, ראוי להם שייעשו בצנעה, במועט, ולא מתוך פיזור יתר, ראוותנות ויהירות. לפיכך, לא כל המרבה בהבאת קורבנות מרבה בהכרח יראת שמים,  וכך גם במצוות אחרות דוגמת מצווה הצדקה שעל אף ששכרה הרבה מאד, הגבילו חכמים את שיעורה.

בדברי התלמוד (בבלי, מכות כד ע״א), נתפסו שלושה אלה כעמודי העולם, עד שאמרו: ״בא מיכה והעמידן [=את המצוות כולן] על שלוש״. ראשית הפסוק, ״והצנע לכת״, היה לסיסמתו של בית הספר הריאלי בחיפה, כבר למן שנת תרפ״ט (1929), אך סופו – ״עם ה׳ אלוקיך״ – הושמט, ולא בכדי, כדוגמת ביטויים חילוניים אחרים שביקשו מחד גיסא לקדש את מטבעות הלשון העבריות המקוריות, אך מאידך גיסא, ל״חלנן״ ולעקר את קדושתן. כך, למשל, בשם תנועת ״ביל״ו״ שכותרתה ״בית יעקב לכו ונלכה״ תוך השמטת ההמשך: ״באור ה׳ ״; כך בסיסמת התנועה למען עליית יהודי ברית המועצות בשנות השבעים של המאה ה-20: ״שלח את עמי״, תוך השמטת ההמשך ״ויעבדוני במדבר״; וכך בחוקי היסוד החדשים (ומהם בחוקים אחרים דוגמת חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח / 1998) שמדברים על כך ש״כל אדם נברא בצלם״ תוך השמטה מכוונת של בריאתו ״בצלם אלוקים״ (והשוו לדברי השופט מ׳ חשין, [ע״פ 1742/91 עמי פופר נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נא(5) 307). לעניין אחרון זה, ראו: א׳ הכהן, ״כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל״, במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ׳ 16-25. תופעה זו קשורה לתופעת ״חילון השפה״, שדוגמאותיה רבות מספור. כך, למשל, השימוש בשם ה״היכל״, המקום המקודש ביותר בבית המקדש, לציון ״היכל הספורט״ ו״היכל התרבות״; בדומה לכך, חילונו של ה״משכן״ לציון בניין הכנסת או ״המשכן לאומנויות הבמה״; הפיכת היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי, ״יום השבתון״ – יום הכיפורים, לציון יום חופש כללי; ועוד כהנה וכהנה.

לעניין זה, שאני מקווה להרחיב בו דברים במקום אחר, ראו לפי שעה: פ׳ שיפמן, ״שפה אחת ודברים אחדים״, רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית – ספר הזיכרון לא׳ רוזן-צבי, מ׳ מאוטנר ואחרים (עורכים), תל-אביב תשנ״ח, עמ׳ 715; א׳ הכהן, ״חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי״, בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן, ח׳ עמית, ח׳ באר וא׳ הכהן (עורכים), תל-אביב תשס״ח, עמ׳ 53 והערה 31.

אכן, כבר בדברי חכמים הראשונים,  דרשו חכמים ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת באופן מיוחד ל״הוצאת המת והכנסת כלה״, שתי מצוות שהיה קיים לגביהן חשש גדול של ״מותרות״, לפי שהן נעשות בפרהסיה, ברשות הרבים.  והוסיפו שם חכמים: ״והלא דברים קל וחומר! ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא [=ברשות הרבים, כלוויית המת והכנסת כלה] אמרה תורה ׳הצנע לכת׳, דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה!״.

בדומה למסורת הקדומה, תיקנו חכמים בקהילות שונות תקנות קהל שהגבילו הן את הוצאות הנישואין, הן את הוצאות ה״שמחות״ מן הסוג האחר – הקבורה והכנת התכריכין. לצד הממד הערכי שבהצנעת לכת, נועדו תקנות אלה למנוע ״עין הרע״ ולמנוע את קנאת השלטונות והשכנים הלא יהודיים שהיו עלולים עקב כך להשית מיסים כבדים על בני הקהילה היהודית ה״עשירה״.

ראו בבלי כתובות נ, ע"א: "אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש ]=חמישית מהונו[, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז ]=יותר מחומש[ ולא הניח לו חבירו, ומנו ]=מי הוא[? רבי ישבב, ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא". 64 בבלי, סוכה מט ע"ב

לגבי הצנעת לכת בקבורה ומצוות לוויית המת, "שלא לבייש מי שאין לו", וכבר במשנת תנאים, ראו ברייתא בבלי, מועד קטן כז ע"א: "תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. תנו רבנן: בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליכה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים". על הזהירות מפני ביוש הזולת כעקרון יסוד בהלכה ובמשפט העברי, ראו בהרחבה: אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 )ינואר 2007(, עמ' 22–27 ]=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 105–111[.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'
עמוד 105