איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

. סבלנות ומתינות

חכמי הפזורה הספרדית הצטיינו בענוותנותם, מתינותם וסבלנותם. הן ביחסים שבין חכם למשנהו והן ביחסים שבינם לבין בני הקהילה. חכם שכתב פסק דין או תשובה, רגיל היה להעבירם לעיונו ולחוות דעתו של חברו. הוא לא נפגע אם נמצאו הערות או השגות, אם יכול להשיב עליהם טוב, ולא, שמח שחברו האיר עיניו והצילו מלהיכשל בהוראה. גם כשהיו חילוקי דעות בין החכמים, זו לא הפכה למחלוקת אישית. במקרים נדירים שזו פרצה, היא דעכה תוך תקופה קצרה. בפזורה הספרדית כמעט לא נרדף חכם ולא זלזלו בכבודו משום דעותיו או בגלל היותו מחמיר או מיקל. לא ידועים לנו בפזורה הספרדית מחלוקות (להוציא המחלוקת על כתבי הרמב״ם בספרד ובפרובאס בראשית המאה ה13-) כמו זו של ר׳ יעקב עמדין ור׳ יהונתן אייבשיץ שפרצה בגרמניה במחצית המאה ה־18 וגררה אחריה קהילות רבות וחכמיהן. או מחלוקת שבין החסידים למתנגדים שפרצה במחצית השנייה של המאה ה־18 בקהילות רבות בפולין, וכיוצא בזה.

כמו כן יחס החכמים לבני הקהילה היה מעין יחס אבהי. גם במאה העשרים שגבר החילון וההתרחקות מהקפדה בשמירת המצוות, החכמים חיו בתוך בני הקהילה כשכאבם בלבם על ההתרחקות שחלה מהדת, וצהלתם על פניהם במפגשים מזדמנים עם בני הקהילה. הם קבלו כל יהודי בכבוד ובמאור פנים. קירוב זה הביא לאי ניתוקם מהיהדות גם אלה שלא הקפידו על אורח דתי. החכמים ראו עצמם אחראים גם כלפי אלה שהתרחקו מהיהדות, הם התמודדו בעוז רוח לפתור בעיות שהתעוררו אצלם.

להלן דוגמה אחת: יהודי מעיר מכנאס במרוקו בראשית המאה ה-19, נשוי שהמיר דתו לאסלאם לסיבה מסוימת, בכל זאת נשאר שומר כשרות וטהרת המשפחה. לימים גירש אשתו והיא הלכה והתקדשה למי שהוא אחר, ולפי ההלכה מאחר שנתקדשה לשני נאסרה לחזור לבעלה הראשון גם אם תתגרש מהשני. ואכן התגרשה מהשני טרם שנתייחדה עמו. היהודי המומר ביקש להחזיר את גרושתו, כי להתחתן עם גויה לא רצה, כי בכך היה מנתק עצמו מהיהדות. ולקחת אשה יהודיה אחרת לא יכול, כי קשה למצוא אישה יהודיה שתסכים להתחתן עם מומר. וגם הגויים יחשדו אותו בשל כך שכוונתו לחזור ליהדות. לכן המוצא היחידי הוא להחזיר גרושתו, דבר שלפי ההלכה לא ניתן. חכמי מכנאס שבמרוקו, נדרשו למצוקתו של המומר, לאחר דיון במקורות והתלבטות, הוחלט להתיר לו לחיות עם אשתו הראשונה ללא קידושין כדין פילגש. החכמים היו מודעים לפרצה הדחוקה בהלכה שאליה הם נכנסו בפסיקתם זו, אולם לעומת זאת עמדה בפניהם מצוקתו של הפרט ־ היהודי המומר, כפי שהם מציינים פעמים רבות ׳אך כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגויים ראוי להעמיד הדבר על דין תורה ואפילו אם היה איסור דדרבנן נוכל להתירו׳ (משפטים ישרים, קראקוב 1891, ח״ב, סימן קע). דוגמאות רבות של דאגת החכמים במאה העשרים גם ליהודים שלא הקפידו על אורח חיים דתי, ניתן למצוא בתקנות מועצת הרבנים במרוקו בשנים 1948 ־ 1956 (להלן סעיף 11).

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 17