בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

השער הוא מהידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה הוא כ-16 מטר וגובה המעבר כ-8 מטרים. השער מצופה באריחי טרקוטה מזוגגים באמייל ובכתובות. בניית המבנה שנקרא על שם האדריכל שבנה אותו, החלה ב-1697 והושלמה ב-1732 ע״י מולאי עבדאללה, שהיה בנו של הסולטאן מולאי איסמאעיל. השער מסמן את הכניסה הראשית לארמון המלכותי.

הכיבוש הצרפתי במאה ה-20(1912) של מרוקו, הביא עימו שיפור בחיי הקהילה היהודית. היהודים הורשו לצאת מהצפיפות שבמלאת הישן, ובנו מלאח חדש ומודרני. השלטון הצרפתי היה גורם מכריע בהתאוששות הקהילה היהודית. היהודים זכו לביטחון יחסי, עימו הגיעה יציבות כלכלית שבעקבותיה חזרו יהודים רבים והקהילה גדלה והכפילה את עצמה עד כ-9500 יהודים.

במפקד האוכלוסין ב-1947 נמנו בעיר 15,500 יהודים ומעריכים ש-20% לא התפקדו.

קהילת יהדות מקנס מהמפורסמות ביהדות מרוקו. עם ועד קהילה חזק שהפעיל מספר ארגונים וולונטריים: ביקור חולים, מתן בסתר, עזרה בנישואין ועוד. המימון לכל הפעילות הגיע מהמיסים שהקהילה גבתה מהשחיטה ומהסחורה שנמכרה בשכונת היהודים.

מאפיין נוסף המייחד את קהילת מקנס הוא שבתלמוד תורה למדנו עברית. כך תיאר אחד מהשליחים את המפגש המרגש שהיה לו, עם ילדים יהודים ברחובות המלאח המדברים ביניהם עברית: ״ישנן קהילות דוגמת מקנס, בהן כמעט כל ילד דובר עברית. הייתה זו חוויה עבורי כשעברתי ברחובות המלאה במקנס ובכל ילד שנתקלתי יכולתי לדבר עימו בעברית״.

עם עליית המשפחה ארצה, אחי שלום היה ״דובר המשפחה״ מול המוסדות, הודות לעברית שלמד בתלמוד תורה. זו הקהילה שנתנה לי את הבסיס לחיים.

הוריי אסתר וחיים לוי ז״ל

הוריי, אסתר וחיים לוי זיכרונם לברכה, חיו בצניעות רבה, הסתפקו במועט ויום־יום בירכו על מה שיש. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. כבן הבכור שכל תשומת הלב הייתה נתונה רק לו, הייתי המאושר בילדים. אימא עמוד התווך, בחוכמתה הרבה, הצליחה לנהל ולנווט לבדה את חיי המשפחה למרות כל הקשיים, והיו קשיים.

אבא נולד ב-1910 בקזבלנקה. אימא נולדה ב־1919 בעיר ״ספרו״. אבא ביום־יום לא היה כלל בבית, את זמנו הוא חילק בין העבודה לפרנסת המשפחה לתפקידו כ״שמש״ בית הכנסת, זה היה סדר יומו. בנוסף הוא נשאב לתוך חקר התורה, ואף מעבר לזה, לתורת ״הנסתר והקבלה״. זה אולי מסביר את היעדרותו הרבה מהבית (נחזור לזה בהמשך עם עלייתם ארצה). ואני, שדמות האב חסרה לי, נשענתי על אימא.

במשפחתנו לא נהגו לאכול ארוחות משפחתיות במשך השבוע, ארוחות משפחתיות התקיימו רק בסוף השבוע, בערב שבת ובשבת. היום יותר מתמיד מרגיש בחיסרון המפגשים האלו. והמחשבה עליהם מעלה בי געגועים רבים להוריי, ולריחות האוכל שעלו משולחן השבת הערוך ומלא הסלטים. כל השבוע חיכיתי למפגש המשפחתי הזה, שהיה סביב שולחן השבת. אם רק יכולתי הייתי מקצר את השבוע בשביל הרגעים האלה.

לא נמצא ירק שאימי המרוקאית לא הכינה ממנו סלט או ריבה. אימא מכל הקניות בשוק לא זרקה כלום, הכול נוצל עד תום. אכלת תפוז או קלמנטינה? מהקליפות עשתה ריבה. מגרעיני האבטיח או המלון עשתה פיצוחים, מעט מאוד אם בכלל נזרק. בישיבה סביב השולחן עם אבא ושירי קבלת השבת הרגשתי וחוויתי את דמות האב. כאן נפגשתי עם אבא של ״שבת״, לא אבא של יום חול שאין לו זמן. לאחר נטילת הידיים, הקידוש וברכת המוציא לחם, אימא הגישה ארוחה שעמלה עליה כל היום. אהבתי את שירי השבת סביב השולחן, ובצאת השבת את השיר לאליהו הנביא. המשפחה חיה בצניעות רבה, בדירה קטנה.

בשבת המאכל הקבוע היה ״חמין״, מאכל של שבת בכל ימות השנה, לאחר שאבא חוזר מבית הכנסת. במוצאי שבת לאחר תפילת ערבית, ישבנו סביב השולחן ושרנו ״אליהו הנביא״.

הוריי אסתר (בן הרוש) וחיים לוי זיכרונם לברכה, נישאו בעיר ״ספרו״ שם אימא נולדה ומשפחתה חיה. לאבא היו אלה נישואיו השניים. אבא אומנם נולד בקזבלנקה, אבל חי בעיר סאלי, שם משפחת אשתו(הראשונה) התגוררה. סאלי עיר קטנה הקרובה לעיר הבירה רבאט. העיר סאלי הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר. שמה יצא והלך לפניה בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות. אבא התחתן לראשונה ב-1927 עם אסתר אזולאי כשהיא בת שבע-עשרה בלבד. שנתיים לאחר מכן ב-1929 נולדת להם בתם זוהרה (ז״ל). ימים קשים עברו על המשפחה הצעירה לאחר שזוהרה נולדה.

אצטט כאן מעבודת השורשים שאחותי הגדולה(זוהרה) כתבה עם הנכד שלה: ״אבא ישב מובטל בבית, כסנדלר במקצועו פרנסה רבה לא הייתה לו. אשתו אסתר אזולאי המוגבלת מאוד בראייתה, נזקקה לעזרה בכל יציאה מהבית, לכן היא העדיפה את הישיבה בבית. בזכות הארגונים הוולונטריים שהקהילה הפעילה בימים ההם, אף משפחה לא נעזבה לנפשה. מהם הגיעה העזרה והתמיכה לכל משפחה נזקקת. כספי המימון הגיעו מהמיסים על השחיטה ומהסחורה שנמכרה ברובע היהודי. אבל, את עיקר העזרה והתמיכה הגיעה ממשפחת אזולאי(משפחתה של אשתו), שהייתה משפחה בעלת אמצעים.

ובנוסף לסיוע הכלכלי קיבלו גם דירה קטנה וצנועה לאחר החתונה, בה התגוררה המשפחה״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 31