דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
פרק ראשון
בין מערב למזרח:
ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
א. הריון הציבורי על התרבות העברית במרוקו
ב־14 ביולי 1916 פורסם בעיתון La Liberté, שיצא לאור בטנג׳יר בצרפתית, מאמר מערכת שדיווה על רפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמור התורה שבעיר. המוסר החינוכי מומן מכספי הקהילה, ולמדו בו תלמידים שהוריהם לא יכלו לעמור בתשלום שכר הלימוד הנדרש בבתי הספר של כי״ח. הרפורמה התבטאה בשלוש פעולות: הרחבת תוכני לימודי היהדות, שינוי שיטות הלימוד ושילוב לימודים כלליים. תוכנית הלימודים החדשה הורחבה, ועל קריאת פרשת השבוע ותרגומה נוספו לימוד קריאה, תפילות, פרקי תחלים והיסטוריה מקראית (Histoire sainte). שיטות הלימוד לא פורטו, אך צוין כי באמצעות השיטות החדשות הלימוד יעיל יותר, ועל כן ניתן להוסיף את תוכני הלימוד החדשים במסגרת השעות הקיימות. עשרים וחמש שעות בשבוע הוקדשו ללימודי עברית ויהדות, ושמונה שעות לצרפתית ולחשבון. מקצועות הלימוד הכלליים נוספו לראשונה לתלמוד התורה במטרה לאפשר לתלמידים לרכוש כלים בסיסיים שיקלו על השתלבותם בשוק העבוהה המודרני בתום לימודיהם.
שבועיים לאחר פרסום המאמר הופיע בעיתון מאמר שכותרתו La place des études“
”juives dans nos écoles (״מקומם של לימודי היהדות בבתי הספר שלנו״), ומחברו הזדהה בשם העט לוסיוםס(.(Lucius המחבר בירך על הרפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמוד התורה, שהתנהל לדעתו באופן אנכרוניסטי במשך שנים. במוסד החינוכי, כך טען, לימדו מורים בשיטות מיושנות תוכני לימוד יהודיים בלבד, ולא ציידו את תלמידיהם בכלים שיאפשרו להם להשתלב בשוק העבודה המודרני ובהזדמנות לצאת ממעגל העוני. לוסיוס הוסיף עוד, כי תלמוד התורה הוקם לא רק כדי לתת מענה לילדיהם של חסרי האמצעים בקהילה, אלא גם לתלמידים שהוריהם לא הסכימו לשלוח אותם לבתי הספר של כי״ח מאחר שלא לימדו בהם עברית ויהדות, או לימדו באופן שאינו משביע רצון.
מקרה תלמוד התורה בטנגי׳ר העלה שאלה רחבה יותר על מקום לימודי העברית והיהדות בבתי הספר היהודיים במרוקו בכלל ובבתי הספר של כי״ח בפרט. לוסיוס העלה שלוש סוגיות שדרשו מענה. הראשונה, מקומם של לימודי העברית והיהדות בתוכנית הלימודים של כי״ח במרוקו ובחינת אחריותה של החברה למקצועות אלה; השנייה׳ תוכני הלימוד שיש לכלול במסגרת השיעורים בעברית וביהדות בבתי הספר של כי״ח ובתלמודי התורה במרוקו, ומשמעות בחירתם; והשלישית, כישוריהם של המורים לעברית ולמקצועות היהדות ללמד גם תכנים חדשים בשיטות חדשות.
כעבור שבוע הביא לוסיוס לדפוס מאמר נוסף ובו הציג את תפיסותיו בנוגע לשאלות שהעלה. מאמרו עורר דיון ציבורי מעל דפי העיתון במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1916. הדיון כלל שמונה מאמרים של חמישה אינטלקטואלים שלקחו חלק מרכזי בפעילות הציבורית בקהילה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20. באמצעות בחינת הצעותיהם של הכותבים לגבי הסוגיות שהעלה לוסיום במאמרו הראשון אעמוד על גווניה השונים של התרבות העברית במרוקו כפי שעוצבו בראשית המאה ה־20. ההצעות השונות הן אספקלריה להשקפות העולם של הכותבים, וכל אחת מהן מייצגת עולם ערכים של הרוח היהודית החדשה שבה דגל הכותב. כל כותב ברר והרכיב מחדש נכסי תרבות תוך מתן פרשנות בהתאם לאידאולוגיה שבה החזיק ושעל פיה הציע תוכנית פעולה.
מניתוח המאמרים עולים שלושה דגמים לתרבות עברית שיתבטאו בצורות שונות בכל פרקי הספר וישמשו כלי לניתוח ולהשוואה: ״תרבות עברית לאומית דתית״, ״תרבות עברית אוניברסלית״ ו״תרבות עברית דתית מתוקנת״. לפני שאדון בשלושת הדגמים אציג את העיתון שבו פורסמו המאמרים ואת הכותבים שהשתתפו ברב־שיח, ואגב כך אגדיר את אופיים של הכותבים ושל קהל הקוראים בעיתון.
- 1. רשת עברית מתמערבת במרוקו: העיתון והכותבים
העיתון La Liberté (״החירות״) יצא לאור בטנג׳יר בשנים 1922-1915 על ידי שלמה בניון. בניון, מוציא לאור מאוראן שבאלג׳יריה (נפטר 1921), היגר לטנג׳יר לבקשת חיים בנשימול, חבר הנהגת הקהילה היהודית בעיר, כדי שיסייע בהמשך הוצאתו לאור של העיתון Le Reveil du Maroc לאחר מות מייסדו, עו״ד אברהם לוי כהן, ב־1888. העיתון לא האריך ימים, ונסגר בשנת 1903. ביוני 1915 ייסד בניון את העיתון La Liberté והדפיסו בבית הדפום הצרפתי־עברי Imprimerie Française du Maroc שהחזיק בבעלותו. העיתון התפרסם בשתי מהדורות, La Liberté בצרפתית ואלחוררייא בערבית יהודית, שהיו שונות באופיין. בהמהדורה הצרפתית בלטו מאמרים פובליציסטיים בקשת רחבה של נושאים, פרי עטם של אינטלקטואלים יהודים מקומיים. במהדורה שבערבית יהודית הופיעו מאמרים מעטים, ועיקרה הוקדש לדיווחים שלוקטו מהעיתונות היהודית העולמית. בכותרת־המשנה שלו הכריז העיתון על היותו מגן האינטרסים של יהודי מרוקו (”journal de défense des intérêts israélites au Maroc“); ואכן הופיעו בו דיווחים מן הקהילות היהודיות השונות במרוקו ודיונים בנושאים בוערים שהטרידו אותן. כמו כן התפרסמו בו דיווחים על חיי היהודים באירופה ובארץ ישראל וסיקור הפעילות הציונית בעולם היהודי. לאורך כל שנות קיומו סבל העיתון מקשיים כלכליים, ואלה החריפו עם סוף מלחמת העולם הראשונה. עם מות מייסדו ועורכו, בשנת 1921, גברו הקשיים, וב־1922 פסק מלהופיע.
במחקרו על העיתונות במרוקו התקשה פייר כהן לקבוע מה הייתה תפוצת העיתון והסתמך רק על הכיתוב בכותרת, שבה הובטח למפרסמים כי העיתון נפוץ בערי מרוקו ובאזורים הכפריים. רמזים לתפוצתו ניתן לאתר בדרך אגב במחקרים שנכתבו על מרוקו בתקופה שבה יצא לאור. דוד כהן במחקרו על יחסו של ליוטה לציונות ציין, כי באוגוסט 1918 מסר המפקד הכללי של מחוז פאם גיליון של העיתון למפקד נפת צפרו, דה גאנוה (De Ganoy), בגלל מאמרים בעלי אופי ציוני שפורסמו בו. מיכאל לסקר ציין במחקרו על כי״ח במרוקו כי מורה בפאס הקריא לתלמידותיו מאמר מהעיתון שתיאר את מצב היהודים במזרח אירופה. נוסף על המחקרים, עוד בימים שפורסם העיתון, העיד י׳ בן־ שבת מהעיר סאפי ברשימה שפרסם בעיתון דאר היום בארץ ישראל:
"העיתון היהודי ״אל חוריה״(החרות) היו״ל [־היוצא לאור] בטנג׳יר אשר במרוקו,הספיק להפיץ במידה חשובה את הרעיון הציוני בכל רחבי מדינה זו. […] יש בו שלושה חלקים: חלק עברי, חלק ערבי־מרוקאני וחלק צרפתי. עי״ז [=על ידי זה] רכז לו העיתון קוראים מכל חוגי היהודים, והודות למרץ של העורך מר שלמה בן חיון, משתתפים בעתון סופרים עברים וצרפתים חשובים שבמאמריהם משפיעים השפעה מרובה על כל היהודים".
דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
עמוד 58
כתיבת תגובה