תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-ליבי במזרח כרך ב'

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

בסוף התקנה נוספו דברי חתימה, ובהם פירוט משך זמן תחולתה והעונשים שיושתו על העובר עליה : כל הנזכר קבלנו עלינו בשבועה בהזכרת השי"ת כראוי, לקיים ולהשלים על הדרך הנזכר מהיום ועד עשר שנים. ומי שיעבור ח"ו על שום פרט מכל הנזכר, מלבד שייענש בתורת עבריין מלפני בית דין והנגיד ישצ"ו לפי ראותם, ויהי נבדל מעדת ישראל לכל דבר שבקדושה, יפרע קנס לזכות הקהל ישצ"ו מאה אוקיות מעות כסף טוב ליד גבאי המס, על כל פרט שיעבור עליו, בכל פעם שיעבור.

ולראיה שבכך הסכמנו ונשבענו לקיים על הדרך הנזכר חתמנו פה בהסכמת ורשות רבותינו הנזכרים וגבירנו הנגיד הנזכר ישצ"ו בעשור אחרון לטבת שנת ה' יברך את עמו בשלום לפרט היצירה פה מתא [=מקום, העיר] פאס, אלהים יכוננה עליון אכי"ר. וחתומים על זה רוב הקהל ישצ"ו.

לעיתים, על מנת לתת תוקף לתקנה, חתמו עליה לא רק חכמי העיר המתקינים, אלא גם כל אנשי הקהילה. לעניין זה ראו עוד בן נאה .

ומן הגב חתמו רבותינו הנזכרים והנגיד גבירנו הנזכר ישצ"ו שהסכימו בכל הנזכר וגם הוסיף לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן אפילו שערה מכוסה עד צאת הכוכבים כפי שהעיר המהדיר, ניתן להביו את רקעה ההיסטורי של התקנה על פי תיאורו של אחד מחכמי הקהילה, רבי שאול סירירו, שנכתב שנתיים לאחר מכן, בראש חודש תמוז שנת ש"פ [ = 1620 : ]

נסענו קצת יהודים מן העיר מצד רוב המס הכבד עליהם, משהלך המלך למכנאסא, ואנשי אלבלאד שמו שני ראשים, ובחדש זה הרגו בחור אחד, בנו של ישעיה בן שניור הי"ן, רוב תלאותינו הלא זה מן היהודים הרשעים שהדפיסו מטבע הזהב , ובזה היה הפסד למדינה ולקצת יחידים, ועברו כמה נידוים וחרמות, עד שיד ה' היתה בנו , ונפל עַם רב מישראל .

ככל הנראה הדברים מכוונים כלפי זיוף מטבעות בידי יהודים. כנגד תופעה זו, שגילויה היה עלול להמיט אסון על הקהילה כולה, נתקנה תקנה מיוחדת, שאסרה על הטבעת מטבעות "פרטית". ראו להלן.

גם בדורות מאוחרים יותר המשיכו חכמי מרוקו לתקן תקנות המגבילות רכישת מוצרי מותרות והוצאת הוצאות יתירות בשמחה. כך, למשל, אנו מוצאים ש"המלאך רפאל", רבי רפאל בירדוגו, כותב :

[תקנות נגד מותרות, תקנה יט, משנת תקס"ו ( 1806 ), בתוך: הרב משה עמאר, תקנות חכמי מקנאס, ירושלים תשנ"ו.]

מנהג היה פשוט שבסעודת מילה וזבד הבת מחלקים לאנשים המצויים מיני מתיקה, וביטלנו זה ביטול גמור, כי הוא צער גדול לבעלי בתים ויוצא מזה מחלוקת בין איש לאשתו, ובפרט כשהם צריכים ומתביישים . ותודה לה' נתקיים הדבר זה כמה שנים…
"המלאך רפאל" היה רגיש ביותר לצער עניים ובושתם וביטוי לכך נמצא בכמה מכתביו. ראו למשל פירושו בעניין מתן לחם לעניים: " 'הלא פרוס לרעב לחמך' ואגב הודיעו אופן נתינת – מאכל לרעב שלא תיתן לו פת שלימה, שאשר יאכל ממנה ניכר ובוש, אבל אשר תיתן לו יהיה – פרוס לחתיכות חתיכות, כי בזה לא יבוש לאכול. וגם לראותו הביאו לפניו פרוסות יאמר כי – הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו, ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כלום. כי כל שיחשוב העני שהדבר הביאו לפניו, קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה. ומכל מקום, אתה לא תיתן לו מהמותר והנבזה בעיניך, אבל מלחמך אשר תאכל תיתן לו, אכן תערים להסיר בושתו, בפרוס לפניו כמו שאמרנו", רב פנינים, מאמר ה': דרוש למעלת הצדקה, עמ' קלז, הוצאת הרב שלום משאש, קזבלנקה תש"ל.

עוד מנהג היה מכמה וכמה שנים שהיו שולחים בשבתות של שמחה בשר וביצים. יש שולח כ"ד ביצים, ויש שולח יותר, ובעלי השמחה שולחים מעקודא [=פשטידת] ביצים ובשר. והכרזנו וביטלנו זה שלא ישלחו כי אם חמש ביצים דווקא, ושמחו כל בעלי בתים וכל הבעלי השמחה היה להם נחת לזה ולזה.

תקנות רבות שתכליתן הגבלת המותרות נהגו גם בקהילות אחרות דוגמת מכנאס וטיטואן . לכל אחת מהן קווי ייחוד משלה המשקפים את אורחות המקום, אך יש גם מכנה משותף רחב באשר לרקען, לסיבות שהניעו את מתקניהן ולתוכנן.

כך, לדוגמה, בראש "תקנת המותרות" של טיטואן, משנת 1822 , שפורסמה על ידי י' בן טולילה, נאמר בהאי לישנא:

ביען שבימים האלה ובזמן הזה הקיפונו סבבונו צרות רבות ורעות, ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו , מלבד המים הזֵדונים  אשר עברו עלינו, ורוב ההטלות והמסים אשר השתרגו עלו על צווארנו… ואנחנו הרואים כמה מבני בריתנו שהפריזו על המידה מרוב המלבושים והתכשיטים שמתקשטים בהם הנשים, מכסף וזהב ואבנים טובות… וגורמים רעה לעצמם, וכמה מהם שלווים וממשכנים עצמם, והחלש יאמר 'גיבור אני' לעשות נחת רוח לנשותיהם, לקנות להן מלבושים ותכשיטים כפי רצונן.

ולא זו בלבד אלא שמסיעים עצמם מן העיר ומתרחקים מנשותיהם שנה אחר שנה כדי שתשיג ידם למלאת חפצם ורצונם, ובזה פשתה המספחת שכל אחד הולך ומוסיף על חברו במלבושי זהב וכסף, ובכל יום ויום פושעים ומוסיפים, ומלבד כמה תקלות שמסתעפים מזה עילה מנהון [=מהם] שמעוררים עלינו קנאת האומות בראותם הני יהודאי בגו גלוותא [=אותם יהודים שבתוך הגלות] שיש להם עושר וכבוד, ותכשיטי זהב וכסף ואבני בדולח מה שאין ידם משגת, ובזה מתרבה השנאה עלינו ונפקא מינה [=ויוצאת ממנה] חורבה בר מינן.

לכן נתוועדנו עם ראשי קהל עדתנו  ישמרם צורם, להסיר המכשלה הזאת מבני בריתנו, ועלתה הסכמתנו לתקן איזה גדרים וסייגים בענייני המלבושים ותכשיטי הנשים ובעניי ני המשתאות…

מתקיני התקנה מדגישים בראש התקנה את ה"צרות שסבבום והקיפום" "בימים האלה ובזמן הזה", ומציינים, בין הסיבות שהניעו אותם להתקין את התקנה את עול המיסים הכבד ואת החשש מפני "התעוררות קנאת האומות". נימוקים אלה, ששבים וחוזרים גם בתקנות אחרות בעניין "איסור המותרות" מלמדים ש"סדנא דתקנתא" חד הוא, – והרקע להתקנתן כמו גם תכליתן ומטרתן מגלה מכנה משותף רחב בין קהילות שמבחינה גיאוגרפית היו רחוקות מאוד זו מזו

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-ליבי במזרח כרך ב'

עמוד 110

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת