טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה.
כך או כך, חנוך הסנדלר נטמן כפי שביקש – כיהודי. אלא שאז הגיעו שישה מוסלמים, הוציאו את גופתו מקברה ונשאוה אל בית הקברות המוסלמי. כשעמדו ללכת, כמסופר בגרסתו של הסב, נפלה אבן מן השמיים, קברה את ששת המוסלמים תחתיה וחנוך עצמו ׳נעלם בעליונים ואיש לא יודע את מקום קבורתו עד היום הזה׳. במקבילה זו של האגדה הנס הוא נס כפול: נפילת האבן מן השמיים על האדמה ועליית חנוך מן האדמה השמיימה. התיאור מעבה את האקסיס מונדי בדרך אחרת מזו שהראיתי בנוסחים קודמים, ומחזק את דמותו המלאכית של חנוך, המודגשת במספר מסורות.
בתום סיפורו של הסב, חוזרת עלילתו של רפאל אל הסיפור המשפחתי שמקיף את גרעין האגדה. רפאל, ששמע זה עתה אגדה על כך שמקום קבורתו של הצדיק היהודי לא נודע בעוד מקום קבורתם של גנבי הגופה המוסלמים ידוע וגלוי, נזעק: ׳אבל אני כן יודע היכן קבור אבא שלי!׳. תגובתו החומלת והמנחמת של הסב מסגירה את כוונת הילד: אם רק צדיקים זוכים לחיי נצח ומקום קבורתם לא נודע ואילו מקום קבורתם של רשעים ידוע לכול, אזי עצם ידיעתו את מקום קבורת אביו הופכת את האב בו־זמנית לרשע ולמת. מסקנה זו נוטלת את הילת הצדיק מן האב המת ומעבירה אותו סופית מעולם החיים לעולם המתים, ובכך מערערת על תפיסתו של הילד בדבר קיומו של אותו אזור דמדומים בין שני העולמות. אפשר שבעוד הבן זועק ברובד המודע את כאבו על מות אביו, ברובד הלא־מודע זעקתו נותנת ביטוי לזעם שהוא חש כלפי האב שנטש אותו. על כל פנים, בשלב זה שולף הסב ׳ממעמקי מגירת השולחן׳ את דבר הצוואה של האב: ׳להיקבר יהודי׳. בשתי מילים בודדות הצליח הסב לצבוע את דמות האב בצבעי דמותו של חנוך הצדיק ולזכות את שניהם בחיי נצח.
סיפור זה, שקראתי בו בקריאה צמודה, הקשובה למסופר בו בגלוי ובמרומז ומשתדלת להעלות לפני השטח תפיסות תרבותיות רחבות המשוקעות בו, התעצב בתהליך של הסתגלות במישור המשפחתי, כהגדרתה של תמר אלכסנדר. גם מקבילה זו, בדומה לסיפור על רבי קלונימוס, עברה שלב של צמצום, שכן עתה נהפכה לסאגה משפחתית ולסיפור הלל על אחד מאבות המשפחה. מנגנון ההסתגלות משתקף בהעתקת הסיפור מדמות אחת למשנה,
כך למשל העלילה מועתקת מן הרב יצחק כהן אל חנוך הסנדלר, ובהשמטת חלופות עלילתיות מסוימות והוספת אחרות. גם במקרה זה חל שינוי בהגדרת הסוגה הספרותית של הסיפור ובתפקידו: הוא נהפך מאגדת מקום לסיפור הלל משפחתי. הסיפור מועבר מדור לדור לא רק בעל־פה אלא גם באמצעות ספר המשפחה שנערך לקראת טיול השורשים, והוא נועד לחזק את הקשרים בין בני המשפחה למקום שאליו הם נוסעים ולהעתיק את הסיפור הידוע על האבן שנפלה מן השמיים אל משפחת בן־טולילה. מבחינת תוכנה, במישור התרבותי הרחב, הגרסה שלפנינו מעמעמת את המתח בין היהודים למוסלמים, גם אם ברור שנפילת האבן מן השמיים היא מעין הכרעה אלוהית בדבר עדיפותם של היהודים על פני שכניהם. במישור המשפחתי, מקבילה זו, המטשטשת ללא הרף את הדיכוטומיה בין המתים לחיים, כמו מבקשת להניח אבן על מצבת האב המת ובאותה העת להשיבו לחיים, או ליתר דיוק להקנות לו חיי נצח בעולמות עליונים לצד חנוך הסנדלר או בגלגול מאוחר שלו.
סיכום
סיפור האבן שנפלה מן השמיים ממחיש את מצבי המתח והחרדה במרחב המשותף ואת יחסי הכוח המגולמים בו. המקבילות המוקדמות שאספתי מקימות חיץ בין התרבויות, ואילו המקבילות המאוחרות, המובאות מפי מוסלמים ויהודים המתגוררים כיום בטיטואן, מבססות את קדושתו של המקום על ערכים של קירוב לבבות ועל נרטיב החותר תחת הנוסחים המוקדמים והשואף לפוגג את המתח או למזער אותו. גרסאותיו השונות של הסיפור מסמנות ערכים מבוררים וידועים בקרב יהודי טיטואן, אך גם מבטאות נורמות מתהוות המסמנות את רוח הזמן ואת השינויים ההיסטוריים במרחב ובנוף המקומיים. דוגמה לשינוי מרחבי העולה מקריאת מקבילותיו של הסיפור היא העתקת המקום: מקום של יהודים – החודרייה, שכונת היהודים – הפך למקום של מוסלמים, והסיפור בונה חומה ומפריד בין המרחבים הסמוכים זה לזה. הגרסאות השונות מותאמות לרוח הזמן ומתאפיינות באחיזה במציאות החיים הנכונה לתקופתה. הן מעוגנות בהווי החיים המשותפים לשלוש התרבויות – יהדות, אסלאם ונצרות – כפי שהתעצבו מנקודת מבט דיאכרונית.
החלופות העלילתיות ההולכות ומתרבות הן על פי רוב נוסחיהם של האנשים הדתיים. אלה הן מקבילות שמרניות יותר הרואות באגדה סיפור עימות בין דתות שבמהלכו האל מצליח לסתום את הגולל ובדרך נס לטמון את הרב במקום הראוי לו, לאחר שבוצע מעתק של מקום והגופה הועברה מחסות
המוסלמים לבית העלמין היהודי. מקבילותיהם הסיפוריות של מוסלמים ושל יהודים חילונים הן ככלל מפשרות, מנטרלות ומרדדות את העימות, אך יש בהן מודעות לנוף המשותף ולמגעים בין הדתות ואלה מגולמים בסיפור. בעוד המקבילות היהודיות הקדומות לסיפור תורמות לביצור הזהות, המקבילות היהודיות החילוניות, המקבילות המוסלמיות ואלו שמתווכות על ידי הנוצרים מאירות לאחור את קודמותיהן, כהמשגתו של עלי יסיף, ויוצרות קרבה ודיאלוג בין זהויות, כפי שמראה גלית חזן־רוקם במחקרה על האויקוטיפ כדיאלוג בין זהויות.
הנרטיבים הפוליפוניים והרב קוליות התרבותית העולים מן הסיפור ממחישים דרכי התמודדות עם מתחים בין תרבויות, אך בה בעת גם מסמנים את הסיפור ככלי להפגת מתחים. האבן מסמלת חוזק, יציבות ושליטה במרחב, כיוון שהיא נטועה כה עמוק בקרקע עד שאין אפשרות להזיזה; ואבן זו משמשת גם כמקור להסתרה: הסתרת הרב מאיום, הסתרת היהודי שסרח ואימץ את האסלאם או התקרב אליו בדרך כלשהי, או לחלופין הלך בנתיבי הקבלה ולקה בשיגעון. נוסף על שתי הפרשנויות הללו האבן, כפי שהראיתי בניתוח המקבילה האחרונה לסיפור, היא גם ביטוי סימבולי לשמירה על הקשר הביל דורי בתפיסת המשפחה בתרבות היהודית. אומנם ביטוי זה נידון בהרחבה רק בגרסה זו בשל המסגרת המשפחתית שהיא נמסרה בה, אך למעשה הימצאות האבן במרחב בית העלמין מהדהדת בכל מקרה את מנהג הנחת אבן על מצבה ועל כן היא מעלה על נס את חשיבות הקשר הבין־דורי ואת החובה לשמור על שרשרת הדורות לבל תינתק (למשל דרך התקרבות לאסלאם). האבן היא אם כך ביטוי להדגשת קרבה משפחתית ולחיזוק השייכות התוך־תרבותית. אך שוב, כמשקל נגד היא גם ביטוי לטשטוש ולעמעום מגמות של קרבה ושל שייכות בין־תרבותיות בין יהודים למוסלמים בטיטואן, שהרי האבן היא גם דימוי קונקרטי של הדחקה. באמצעות מוטיב האבן מובעת גם השאיפה להדחיק את הקשרים החברתיים עם המוסלמים, את קיומן של דמויות משותפות האהודות על שתי הדתות, וייתכן שאף את הקרבה והמגעים הפיזיים והרוחניים עצמם בין שתי תרבויות אלה.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים- רפאל בן־טולילה
עמוד 47
כתיבת תגובה