רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
אברהם אלנקאר מרבני פאס במחציתה הראשונה של המאה השישית. ברעב של שנת התצ״ח/1738 נדד מפאס והתיישב בליוורנו. קרוב לוודאי שהיה מצאצאי ר׳ ראובן אלנקאר, מחכמי פאם במאה הרביעית. חיבר פירוש על המחזור לימים הנוראים בשם ״זכור לאברהם״ שנדפס בליוורנו בשנת התקנ״ח/1798 בעודו בחיים. בפירושו ציין למנהגים שונים הנקוטים בפאס ואלה הושמטו בדפוסים מאוחרים של הפירוש. כמו כן חיבר שירים.
יוסף אלנקאר מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתם על אישור קבלת עדויות בחדש ניסן התקט״ו/1755 עם ר׳ שמואל בן מלכא.
ראובן אלנקאר מחכמי פאס במאה הרביעית. קרוב לוודאי שהיה מאבותיו של ר׳ אברהם אלנקאר.
שלמה אלעלוף [א] ב״ר יהודה. מחכמי פאס היה למדן מופלג הנהנה מיגיע כפיו, כנראה חי במאה הר.
שלמה אלעלוף [ב] ב״ר שלמה. נשא את שם אביו. מחכמי פאס במאה השביעית. היה למדן מופלג, צדיק ומרבה במצוות. זרז את הציבור למצוות. כך החזיר את הצבור ללבישת טלית גדולה (מצמר) בשעת התפילה. התפרנס מנחלת אבותיו. זכה לאריכות ימים ונפטר בשם טוב בניסן התרס״ו/1901.
שלמה אלעלוף [ג] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאה השביעית. עלה בזקנתו לירושלים ונפטר בה בכ״ד סיון התר״ס/1900.
דוד אלפאסי בן אברהם. (מכונה בערבית אבו סלימאן דאוד אבן אבראהים אלפאסי) מדקדק ופרשן. חי במחצית הב׳ לספה״נ. עלה לארץ והצטרף לכת הקראים. בארץ־ישראל חיבר את ספרו ״כתאב ג׳אמע אלאלפאט״ (= ספר אוגר המילים) והוא אגרון עברי ערבי גדול על התנ״ך. בחיבורו זה מביא מתרגום אונקלוס, יונתן, מלשון המשנה והתלמוד, מרב סעדיה גאון. כנראה השתמש גם ב״ראסלה״ של רבי יהודה בן קרייש. בחיבורו זה הוא מגלה חוש בלשני דק וידיעות עמוקות ומקיפות בהתאם לזמנו בבלשנות העברית הקדומה. בחיבורוה וא מזכיר שחיבר פירושים לשיר השירים ולתהילים אבל שניהם לא הגיעו לידינו.
ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ב, עט׳ 767.
יעקב אלפאסי בנו של הרי״ף. נולד בפאס ועקר עם אביו לספרד.
יצחק אלפאסי ב״ר יעקב הכהן. נולד בשנת ד״א תשע״ג/1013 בקלעת־חמאד, שנוסדה קרוב לתקופה זו. מכאן שאין להניח שבעת לידתו היה במקום מרכז תורני שממנו יצמח ענק הרוח כמו הרי״ף.
הוא חי בסוף תקופת הגאונים. בשנת ד תשצ״ח/1038 כשנפטר רב האי גאון היה הרי״ף בן עשרים וחמש שנה. לכן הרבה מהראשונים מכנים את הרי״ף בתואר ״גאון״. ביחוד מרבה לכנות אותו בתואר ״הגאון רבי יצחק״ רבי יהודה אלברצלוני.
מקום לימודו של הרי״ף שנוי במחלוקת. הראב״ד בספר הקבלה כותב שהרי״ף למד בקירוואן לפני רבנו חננאל ולפני רבנו נסים בן יעקב שאתון. קשה לקבל דברי הראב״ד מאחר שהרי״ף בחיבורו ובתשובותיו מכנה אותם רק בשמם ולא בתואר מיוחד כיאה לרבותיו. ומה גם לפי דברי הרשב״ץ שכותב בתשובותיו (ח״ב סי׳ רעב) ״ובכל מקום שכתוב בהלכות (= הרי״ף) ואיכא מאן דאמר הוא רבינו חננאל״. לכן יש להסיק שהרי״ף למד וגדל בתורה בעיר פאס ובה בילה רוב ימיו בהרבצת תורה.
חלק גדול מתשובותיו הן תשובות לשאלות שנשאל מתלמידיו בפאס, כמו שמצויין בהרבה מהן ״שאלות תלמידי רב אלפס שנכתבו בפאס׳ ובספר העיטור (סא, ב) כותב: ״ובשאלות תלמידי רב אלפס שכתבו בפאס…״. גם מהעובדה שתשובותיו נכתבו בערבית מראה שנכתבו עבור תלמידיו דוברי ערבית שהם מבני קהילת מארוקו, תשובות הרי״ף היו מצויים בפאס והר״י מיגאש בתשובותיו (סי׳ ע״ה) ״וכשהייתי אצלכם בפאם זכרו לנו שם שנמצא שם בתשובה לרבינו יצחק הרב הגדול ז״ל…״
אי לזאת נקרא בצדק שמה של פאס עליו. לעת זקנתו בהיות הרי״ף כבן שבעים וחמש שנה נאלץ לעזוב את פאס וללכת לספרד בעקבות הלשנה שהלשינו עליו (תוכן ההלשנה לא ידוע לנו). בספרד ביקר בקורדובה ומשם עבר ללוסינה. בלוסינה התקבל בכבוד גדול. תוך תקופה קצרה לישיבתו בלוסיגה נפטר ראש הישיבה הרב יצחק ב״ר יהודה בן גיאת, שהיה פייטן ומשורר ובמקומו מינו את הרי״ף. בשנת דתתמ״ט/1089 למרות גילו המופלג המשיך להרביץ תורה בספרד, ואף העמיד בה תלמידים הרבה, ביניהם רבי יוסף הלוי אבן מיגש. רבי יהודה הלוי— המשורר, רבי ברוך ב״ר יצחק בן אלבליא, רבי אפרים מקלעת חמאד ועוד. הרי״ף נפטר ביו״ד אייר התתס״ג/1103. כבן תשעים שנה. לפני פטירתו מינה במקומו לראש ישיבה את תלמידו רבי יוסף הלוי אבן מיגאש, למרות שבנו רבי יעקב היה תלמיד חכם, דבר המראה על גדולת רוחו של הרי״ף.
על פטירתו חוברו הרבה קינות על ידי משוררי ספרד ביניהם רבי משה בן עזרא ורבי יהודה הלוי ועוד. באחת הקינות נאמר כך: הרים ביום סיני לך רעשו. כי מלאכי האל בך פגשו. ויכתבו תורה בלוחות לבך. וצבי כתריה לך חבשו. לא עצרו כח נבונים לעמוד. לולא תבונות ממך דרשו.
קינה זו עד התקופה האחרונה היתה מיוחסת לריה״ל. ש. אברמסון סבור שקינה זו חוברה על ידי המשורר יוסף אבן שאהל. והרי כמה חרוזים ממה שחרטו המשוררים על מצבתו: כתבו בעט ברזל עלי שמיר. שבר אשר היה לזכרון. יכלו ימות עולם ויתחדש. אבלו לכל יבא לדור אחרון. אמרו: בקבר זה מקור חכמה. נקבר לעולם בא בעורון.
רבי משה בן עזרא בספרו ״שירת ישראל״ הרבה לשבח ולפאר את גדולתו וחכמתו של הרי״ף. הרי״ף נחשב לגדול חכמי התלמוד בספרד ובאפריקה. את כל חייו הקדיש אך ורק לחכמת התורה —התלמוד, ולהרבצת תורה ברבים. את לימודו, חכמתו ועיצוב דרכו הפרשנית, רכש לו עוד בשבתו במארוקו. בין חכמי ספרד בתקופתו אין למצוא טיפוס של חכם בדומה לו, שיהיה רק בעל מלאכה אחת, כי כולם עסקו בתורה בשירה ובמדע. בישיבתו בספרד השפיע על חכמיה מרוחו, אך לא הושפע מהם.
יצירותיו. ״ספר ההלכות״ בחיבורו זה הציב לעצמו שתי מטרות:
א. לתת בידי הציבור ספר הלכתי מתומצת ומקיף כל ההלכות הנוהגות בזמנינו. ב. לתת קיצור התלמוד בידי הציבור ועל ידי זה להקל עליהם הלימוד והעיון בו, דבר שיביא להפצת התלמוד בעם ולהתפשטותו. ואכן הצליח בשתי משימותיו אלה. ספרו נהפך לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו. ספרו נהפך לנחלת הכלל עד שנתנו לו את השם ״תלמוד קטן״. גדולי ישראל במשך כל הדורות התיחסו להרי״ף ולחיבורו בכל הדרת הכבוד, הגו בו ואף חיברו עליו הרבה פירושים. בחיבורו זה כלל כל הספרות התלמודית וספרות הגאונים שקדמה לו. הרמב״ם כותב בהקדמתו לפירוש המשניות לאחר שהוא מדבר על ספרי הפסקים שחיברו הגאונים: ״וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז״ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים, שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים״. (לא כאן המקום להאריך בחשיבות יצירתו ובספרות העניפה שהתחברה עליה). היו מקומות שהרבו לעסוק בהלכות הרי״ ף יותר מאשר בתלמוד עצמו. תשובות. תשובותיו רובן ככולן נכתבו בערבית, לראשונה תורגמו ופורסמו כשלש מאות תשובות (ליוורנו תקמ״א) אחר כך יצאו עוד כמה מהדורות עם הוספות של כמה תשובות מכת״י. הרבה מתשובותיו פזורות בחיבוריהם של הראשונים וחלקם עודם בכתבי יד. עד היום טרם יצאה מהדורה מדעית ומושלמת של תשובותיו.
ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ג׳, עמ׳ 768—771; אנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית) כרך ב׳ עט׳ 600—604. ושמה ביבליוג, מורחבת; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״א עמו׳261—264; י. שציפאנ־
סקי, רבינו אפרים, עמו׳ 31—44.
יעקב אלפאסי בה״ר יצחק אלפאסי הכהן. בנו של הרי״ף. הי במאה הי״א. עזב את פאס לספרד עם אביו. היה תלמיד חכם. ובכל זאת אביו לפני פטירתו בחר בתלמידו הרב יוסף בן מיגאש לממלא מקומו בראש הישיבה בלוסינה.
רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
עמוד
260
כתיבת תגובה