הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות

בין מדינות, בין עצמאות

ערב שבת בעיר סאפי במרוקו. המון מתאסף ליד קולנוע סנטרל במרכז העיר. ברברים הגיעו מרחבי המדבר לחזק את תנועת המרד נגד צרפת. קבוצות של צעירים הלכו בשבילי המרכז כשהם צועקים: "מוות לצרפת! תחי מרוקו!" "מוות לסוכנים של צרפת!", "יחי המלר מוחמר החמישי!", "תחי מרוקו החדשה!" חלקם משולהבים יותר חלקם צועדים רק כדי להיות חלק ממשהו גדול, לכאורה, וחלקם פשוט היו נוכחים במקום, מחוסר עניין אחר לעסוק בו.

המובילים המשיכו וחלפו על פני הקולנוע והגיעו אל חנות החייטות הצנועה של אבי, שהיה אומן בתחומו, חנות שממנה התפרנס בכבוד. "לשרוף, את החנות של היהודי-צרפתי! תחי מרוקו! לשרוף!" צעק אחד הפורעים. לפיד הושלר וניפץ את שמשת חלון הראווה. הלפיד הבא חדר אל תור החלל ואש אחזה בבדים ובכל מה שנותר בחנות.

למזלנו, חזה אבי את הנולד. אירועי הפרעות היו איום שדובר בו ורבים חששו מפניו. אלפי ברברים הגיעו מהמדבר לעיר סאפי לחזק את הצעירים כדי לבצע פעולות מחאה אלימות נגד השלטון הצרפתי ולהבהיר מי באמת בעל הבית במדינה. סאפי היתה עיר נמל מרכזית לחוף האוקיאנוס האטלנטי, שוקקת מסחר ותרבות, עיר יפה שהיוותה מוקד חשוב עבור פעולות המחאה. התארגנות הצעירים המרוקנים נתנה את אותותיה ימים קודם לכן. אבי, בחושיו החדים, הבין שכל דבר בעל סממן צרפתי ישמש מטרה לפגיעה. אתה יודע, הוא חשב, כיצד דברים מתחילים, אך אינך יודע כיצד יסתיימו. האם הצרפתים יכילו אותם, או ישתמשו במלוא עוצמת הכוח נגדם? עד לאן ירחיקו הברברים והצעירים בסאפי כנגד כל סממן צרפתי, מה יהיה על היהודים? עד כמה תרחיק ההתקוממות? שאלות רבות ריחפו ונותרו באוויר.

העם המרוקני דרש עצמאות, כמו מדינות אחרות במזרח התיכון וצפון אפריקה. הם ראו כיצד שבטים קטנים מקבלים חבלי ארץ והופכים למדינות, כמו ירדן ערב הסעודית וצפון אפריקה.

אבי, רפאל, סימל בעיניהם את צרפת. לקוחות צרפתים ששהו בסאפי נהגו לתפור אצלו את חליפותיהם, הוא גם נהג לשחק רוגבי עם הצרפתים והיה מוכשר בכך בזכות גופו החסון ויכולותיו האתלטיות. ואם לא די בכך, רבים כבר ידעו שמשפחתנו שהתה בישראל ושבה למרוקו, כפי שיסופר בהמשך. אבי לא הסתיר את החזון הציוני בו האמין. יהודי, חברם של הצרפתים, ציוני, כל אלה היו יותר מדי עבור ההמון המשתלהב. החנות של אבי הייתה מטרה ברורה למעשה הפוגרום הצפוי.

"רפאל ידידי, אני דואג לך. מספרים, ואל תעז להגיד שאני אמרתי, שאלפי ברברים מהמדבר מתכוונים להגיע לכאן ולפשוט על סאפי. הסולטן, המלך מוחמד החמישי, מבין שזה הזמן שלו, שאללה איתו, אינשאללה יחזור המלך למרוקו. אבל, ידידי, בשבת כדאי שתסתגרו בבית. תחסום היטב את הכניסה, אין יוצא ואין בא, שמור על הילדים. חס ושלום שלא יעשו בהם לינץ'." כך הסביר אחד מידידיו של אבי שהיה מעורב בנעשה ברחבי הארץ והרבה בנסיעות.

מוחמד החמישי היה צאצא לשושלת המלכים המרוקנים- העלאווים. כבר בשנת 1953 דרש מהצרפתים להשיב לו את מלכותו ולהעניק עצמאות למרוקו. כתשובה לדרישתו הגלו אותו הצרפתים לקורסיקה יחד עם משפחתו. במקומו הומלך "מלך־ בובה’. דודו, מוחמד אבן עראפה שהיה עושה דבריהם של הצרפתים וכונה בוגד על ידי העם. תנועת 'האיסתיקלל', החירות, דרשה עצמאות והחלה בפעולות מחאה שכללו ביזה, שריפת חנויות, עצרות מחאה ואף מעשי רצח.

אבי הבין שאלפי אנשים עומדים להגיע לסאפי מהמדבר. ברברים שבאים להתסיס מדינה שלמה נגד השלטון הצרפתי. באותו לילה הם פשטו על סאפי ועל ערים אחרות ברחבי המדינה, רצחו אנשי מפתח צרפתים, מהנדסים, אנשי שלטון, אש הוצתה בכל ערי מרוקו המרכזיות ורבים נרצחו, כולל מרוקנים שהיו ידועים כמשתפי פעולה עם השלטון הצרפתי.

התהלוכות בסאפי המשיכו וחנויות נוספות ומקומות שסימלו את צרפת בעיני המפגינים נפגעו או הוצתו.

המצב בסאפי היה סובלני יחסית, לפרעות בערים מרכזיות אחרות במרוקו כמו קזבלנקה בהם פגעו פיזית ביהודים רבים. המרוקנים לא סלחו על תמיכת יהודי מרוקו בצרפת ועל נאמנותם לשלטון הצרפתי.

במהלך השבת ישבנו ספונים בביתנו חוששים לצאת, ממתינים שהזעם יחלוף. מתח רב שרר בבית אולם הוריי לא הראו כלפי חוץ סימני חרדה או לחץ.

ברחבי הבית אוחסנו הבדים הרבים היקרים, שאבי הספיק להוציא מהחנות מבעוד מועד. הגב הצעיר שלי עדיין לא התאושש מכאבי השרירים שנגרמו לאחר סחיבת הבדים שנשאתי שוב ושוב על גבי מהחנות הביתה.

ימים אחדים לפני כן האיץ בי אבי, כבן הבכור בבית, לסייע לו בהעברת הבדים. לא הבנתי מדוע הוא מקשה עלי בדרישה להרים ולסחוב את הבדים מהחנות הביתה. אבא ביקש שאעשה זאת בכל מספר שעות, בשקט מבלי לעורר סימני שאלה מיותרים או חשד של הציבור המוסלמי שעובר במרכז. לא שאלתי שאלות. בדרך כלל לא העזתי לשאול שלא לצורך. כבדתי אותו. הוא דאג להשאיר בחנות מספר בדים נטולי כל חשיבות, הציב על המעמד בחלון הראווה גיקט ישן שכלל לא נועד למכירה, הותיר לצעירים שיבואו ויתפרעו, להרגיש שהם מכלים את זעמם בחנות בעלת סממן צרפתי שבעליה הוא יהודי ציוני.

כפי שציפו כולם, החל מערב שבת הגיע ההמון הברברי לסאפי. שמענו את קולותיהם ברחבי העיר, צעקות וקריאות קצובות. דלת הכניסה לבית חוזקה במוט ברזל ונחסמה ברהיטים רבים. התכוננו כמו למלחמה בתקווה שהחפצים בכניסה ימנעו מההמון המשולהב להתנכל לנו, או להיכנס הביתה.

אבא הלך אנה ואנה בוחן מה עוד ניתן לעשות כדי להגן על הבית. "קח גיק, ראש טוחן מברזל, תחזיק ביד. אם חס וחלילה ינסו להיכנס, נלחם בהם. בוא סולי, אתה תהיה אתנו. נשאר בקומה התחתונה."

לאחר מכן צעד אבי לעבר אמי, הניח את ידו על כתפה ואמר לה: "סול יפה שלי, קחי את הבנות ותהיו למעלה. אל תישארו בקומה הזו. אסור שידעו או יראו שיש נשים בבית."

אמא התנהגה בקור רוח: "אל תדאגו! הם רוצים לעשות מהומות לצרפתים ולקבל עצמאות. לנו, הם לא יעשו כלום. בואו, בנות, שמעתן את אבא. לעלות. נהיה בחדר, בפינה, ונסגור את הדלת."

מרחוק נשמעו צעקות רמות נגד הצרפתים. אלפים צעדו ברחובות סאפי, מקללים את הצרפתים. יריות נורו לעברם, זעקות של פצועים, שוב מטח יריות. הלגיון הצרפתי ניסה לפזר אותם ולהרחיקם. על אף שהבית היה סגור, ניתן היה להריח את אבק השריפה.

לפתע רץ סולי במדרגות למעלה, "בוא! נראה את היריות."

קרא לי. אבא זעם. "שלא תעז. רד מיד! שלא יראו אותך. מה אתה עושה?!" לרגע ראה סולי את רשף היריות ומיד חזר למטה. "אבא! חיילים צרפתים יורים עליהם, אבל לא אכפת להם. האנשים ממשיכים ללכת קדימה והצרפתים מתרחקים לאחור." תיאר את המצב.

אבא הביט בנו ופניו הרצינו. הצעקות היו ממש קרובות לביתנו. הבית עמד במקום מרכזי, והיה ברור שיעברו דרכו. לא רחוק מאיתנו נמצא בית זונות יוקרתי, שנקרא:" לה מיזון דה-סוליי" ”La maison du soleil“ ובו ביקרו מלחים ופקידים שהיו מרוחקים מביתם בצרפת. שמענו את רקיעות הרגליים ליד הדלת. המתח היה בשיאו. האם יעזו לנסות להתפרץ פנימה? כיצד נוכל לעמוד מול המון כזה? מאחורי הדלת אבא, אני, בן אחת עשרה ואחי סולי הצעיר ממני. חשבתי לעצמי מה נוכל לעשות להם, לכל אותם אלפים? והתפללתי שלא ישימו לב לדלת ביתנו. שיפסחו. שמעתי את רגליהם פוסעות וממשיכות הלאה תוך כדי צעקות רמות.

בחלוף השעות הלכו הצעקות ושככו. אלפי הצעירים שחלפו על פני דלתנו, המשיכו בדרכם. ביום ראשון חזר השקט לעיר. נותרנו בבית, ממתינים לבחון האם עברה חמת הזעם מהרחוב. מרוקו הייתה על סף עצמאות היסטורית. התנחלנו במתח בבית, הבנו שנערכו פרעות קשים ברחוב. אמא אמרה: ״ברור לי שהמוסלמים במרוקו לא יפגעו ביהודים. לא כמו הערבים בישראל שרוצים לרצוח את היהודים, פה זה מקום אחר. אנחנו שכנים שלהם כבר מאות שנים." הרגיעה אותנו אמא.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

עמוד 19