"לֶךְ לְךָ"-הרב משה אסולין שמיר
"לֶךְ לְךָ"
קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת ולעלות לארץ ישראל.
אברהם אבינו הוא המאמין הראשון והעולה החדש הראשון,
שפתח את שערי האמונה ב-ה', ושערי העליה לארץ – לכל הדורות.
"לֶךְ לְךָ" – נכתבה פעמיים. אחת לאברהם. השניה לכל אחד מאתנו
חלפו מאז אברהם אבינו 4000 שנה, והנה גם כיום,
ממשיכים אנו להילחם נגד אירן ושלוחותיה – החמאס והחיזבלה שר"י,
על זכותנו לחיות כעם יהודי בארץ ישראל,
כולל רצועת עזה ודרום לבנון – המהווים הלכתית חלק מארץ ישראל.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות – בניסים ונפלאות.
מהווה דגם ניצחון המשיח בימינו – במלחמת גוג ומגוג,
מלחמה שכנראה – אנחנו נמצאים בפתחה.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים – שזה יהיה בחסד וברחמים.
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו,
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת,
וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו
וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)
הניצחון על ארבעת המלכים בניסים ונפלאות.
העפר והקש שזרק על אויביו – הפכו לחרבות וטילים מדויקים.
"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,
יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ –
"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב).
השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.
"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש /
ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.
לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה /
ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.
ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !
אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".
השיר מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,
כמו דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.
הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.
גובה מחיר מלחמת גוג ומגוג – כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה,
יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים,
דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.
התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל – סדום ועמורה וכו'.
ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט בן אחיו של אברהם, ואחיה של שרה אשתו וב"ב, שהיו גרים בסדום.
אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים,
כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו {לוט},
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו
וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)
הזהר הקדוש מסביר: אברהם אבינו ידע ברוח הקודש, שמזרעו של לוט יצא דוד המלך דרך רות המואביה, ומנעמה העמונית אשת שלמה המלך, יצא רחבעם המלך, עד לביאת משיח צדקנו.
חז"ל אומרים שבמלחמת אברהם אבינו נגד המלכים, אין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שהתחייבו על עבודת עגלי עבודה זרה אותם הציב ירבעם בן נבט בערים דן ובית אל לעבודה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.
הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".
רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.
הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות:
"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,
יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ,
"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב)
העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר:
"ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…
אל תירא – כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).
חכמי תורת הח"ן אומרים:
המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.
בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.
בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות:
"ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).
נתפלל לבורא עולם שכל הפרעות הנאציות שחווה עם ישראל בשמחת תורה ע"י פראי אדם – עליהם נאמר בתורה: "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כדברי המלאך להגר – אימו של ישמעאל.
ה.ג.ר – {אותיות} ה.ר.ג.
ח.מ.ס – {אותיות} ח.ס.מ
ה.ג.ר – אותיות ה.ר.ג.
ישמעאל נקרא "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כברכת המלאך להגר.
תכונת אדם – הוא ינק מאברהם אביו. להיות בן אדם.
תכונת ההרג – ינק מאמו הגר שהייתה ביתו של מלך מצרים מזרעו של כנען הבן של חם, עליו נאמר ע"י נח: "ארור כנען – עבד עבדים יהיה לאחיו".
החמס מהווה עבורנו חסם רוחני.
כל עוד לא נפיל את השר שלו בשמים, לא נוכל לו על הארץ. וזה יעשה רק ע"י תפילה ושובנו בתשובה לבוראנו. ב"ה, כוחות צ.ה.ל בעזהי"ת – עושים חיל, ומכריעים את האויב.
יעקב אבינו נלחם תחילה עם שרו של עשיו במשך לילה שלם, ורק אח"כ ניצח את עשיו, בבחינת הכתוב:.
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ {שרו של עשיו} עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בר' לב, כה).
רבנו אור החיים הק' אומר: "ולא היה המלאך {שרו של עשיו} יכול והלוך זולת רצון יעקב… כי אם ברכתני – לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו" (בר' לב, כז).
את זאת לומדים מהכתוב בישעיהו:
"והיה ביום ההוא: יפקוד ה' על צבא המרום במרום,
ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיהו כד, כא).
הקב"ה מכניע תחילה את השר של אומות העולם במרום, ורק אח"כ מכניע את מלכיהם בארץ.
תפקידו של ישמעאל – הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה, כדברי רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר (פרק 30 עמ' קב):
למה נקרא שמו ישמע -אל בזמן עתיד, ולא שמע – אל כמתחייב מבחינה תחבירית.
רבי ישמעאל כהן גדול שחי לפני 2000 שנה, לפני הקמת האסלאם, מביא 15 דברים שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ ישראל באחרית הימים, נגד עם ישראל:
להלן שניים מהם, המלווים אותנו עד היום:
"ימדדו את הארץ בחבלים" {כלי מדידה} – לא יוותרו על שום ס"מ מאדמת ארץ ישראל. כל הזמן יטענו בטענות שונות ומשונות על כל רגב אדמה שזה שלהם.
בקוראן קיים חוק הקובע, שכל מקום בו דרך ישמעאלי – זה שלהם.
קיימים שני מושגים באסלם:
"דאר אל – אסלם" = מדינת האסלם. כל העולם צריך להיות אסלם.
"דאר אל חרב" = כל מקום שנכבש ע"י האסלם, יש להילחם עליו, כמו א"י, בה שלט האסלם בעבר.
"יבנו בנין בהיכל" – מסגד אל אקצה על הר הבית.
את המסגד הקימו בשנת 658 לערך.
השלטון שלהם אמור להיות עד הקמת המדינה בתש"ח 1948.
1948 – 658 = 1290 שנים כדברי דניאל:
"וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" (יב, יא).
הזהר הקדוש (פרשת אחרי מות סט) אומר שעתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ ישראל {כ- 1290 שנה,} כשאין שלטון יהודי. כלומר, עד הקמת המדינה בתש"ח, לפי החישוב דלהלן:
חישוב השנים הבא מבוסס על הפס' בדניאל (יב, יא).
"וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד – וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים"
במקביל לתקופה בה הוקרב קרבן התמיד אצל עם ישראל – הישמעאלים ישלטו בארץ ישראל כשהיא ריקה משלטון יהודי – וישימו "שיקוץ שומם" על הר הבית לו קורא רב סעדיה גאון: "מצבת מוחמד".
40 שנה במדבר בהן הקריבו את קרבן התמיד במשכן. 390 בתקופת השופטים: 410 שנים בימי בית ראשון, ו- 420 שנה בית שני. סך הכל: שנים 1260.
במשך כ- 30 שנה לא הקריבו את קרבן התמיד בגלל מלכים רשעים, וכן בגלל שלטונות זרים שלא אפשרו להקריב, כמו אנטיוכוס אפיפנס הרשע מתקופת חנוכה.
השנים הללו – כנגד השנים בהן עם ישראל הקריב את קרבן התמיד במקדש.
הערה:
ישנו עוד תאריך המדבר על 1335 בסוף בדניאל, במקום 1290 שהוזכרו בפס' יא.
גם על כך יש חישוב אותו פירטנו בספרי "להתהלך באור הגאולה":
"אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושל מאות שלושים וחמישה" (יב, יב)
רבנו סעדיה גאון כותב על הפס' בדניאל ( ח, יט):
"ויאמר הנני מודיעך את אשר יהיה באחרית הימים – כי למועד קץ"
"מצבת בית מוחמד שהעמידו הישמעאלים על מקום המקדש. ומעת הוסר התמיד – נגזר לתת תחתיו שיקוץ שומם וכו'".
דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה',
דרך בה אנו אמורים ללכת.
א מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה). .
ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).
ג. מתוך ענוה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).
ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב).
ה. מתוך גמילות חסדים – "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.
ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.
בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).
לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.
ז. מתוך נוחות לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור:
"אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…",
למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).
ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).
לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.
ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.
גאולתנו – בזכות מידת החסד.
מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א, שהשבוע מציינים 11 שנים לפטירתו:
בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.
הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו):
"איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.
"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,
נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).
מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?
המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו:
"ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).
התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".
כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.
הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?
תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם:
לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בר' יב, א).
"וְהֶאֱמִן בַּיהוָה – וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בר' טו, ו).
המאמין הראשון בה' – פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.
"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,
אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).
מבוא.
ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.
כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים
"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).
לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).
למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.
במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם, "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג). הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל. רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד). תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה"
המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.
אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.
לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם י-ה-ו-ה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.
רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית: הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.
רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).
"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".
"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.
הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).
אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).
גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".
רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:
א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.
כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.
רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).
על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".
רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).
רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.
המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.
תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.
אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.
המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).
המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).
הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).
הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).
ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.
ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.
מוסר השכל:
הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.
במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.
כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).
כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".
"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".
רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…
אראה אותך לה – ואראה אותה לך.
כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.
העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.
כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.
א. לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא
לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".
כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':
שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.
אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".
למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.
ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".
ג. "אל הארץ אשר אראך" – א"י ראויה לך – ואתה ראוי לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א)
רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).
כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).
רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),
שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".
רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).
לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:
תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.
תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:
"שמעו עמים ירגזון: חיל – אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.
"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.
התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.
"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד.
אחיזתנו בארץ ישראל כולל יו"ש ורצועת עזה בואך גוש קטיף,
לאור ניסיונות אברהם אבינו,.
"מעשה אבות – סימן לבנים"
(רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).
הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.
וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".
הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.
"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה ,
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"
הרמב"ן: "מעשה אבות – סימן לבנים" (בר' יב, ו).
ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י,
בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי הרמב"ן לפס' הנ"ל.
וכלשון קרשו:
"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (בר' יב, ו).
אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול.
הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):
'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.
ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת
וכולם באים ללמד על העתיד,
כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות
יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".
הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".
דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.
"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.
"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.
,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.
ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.
ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,
ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.
ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא".
הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.
יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.
"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).
מסר אמוני:
רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:
בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.
"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).
הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.
"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך – אל הארץ אשר אראך".
הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:
"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.
"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.
"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".
"מבית אביך" – זו השכינה.
"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.
הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).
ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.
בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.
ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".
אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:
אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.
גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.
ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.
"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".
כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).
הניסיונות – וההשגחה הפרטית.
רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).
על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".
זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).
האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).
"השגחה פרטית".
אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.
"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'. אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.
כלל חשוב בחיים:
כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם,
זכור שהמורה משגיח עליך במבחן, אבל הוא שותק.
תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".
כן יהא לנו אמן סלה ועד.
קיימות שלש דרגות באמונה:
א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.
"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.
הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.
א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".
ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.
ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.
"אברהם העברי":
"רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.
שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.
השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון – ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.
שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.
אברהם וישראל בני חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה.
לבריאות איתנה ומהירה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. אליהו פילו בן ימנה
השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה
תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.
כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.
כתיבת תגובה