סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד

נער רפאל ואוהבהו

המלאך רפאל, מלאך השרת, הינו המלאך שבא לרפא את אברהם אע״ה ולהציל את לוט ולפי הזוה״ק, זהו אחד משלושת המלאכים הבאים לבקר את הצדיק לפני הסתלקותו וגם באים לבשר את בשורת תהית המתים.

אין ספק שהמלאך רפאל בא לבקר את רבינו רבי רפאל בברית מילתו ומאז נלווה אליו עד ליום הסתלקותו, כי מראהו היה כשל מלאך ונתקיים בו הפסוק:(א)

״ תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא

וכמאמר חז״ל אם דומה הרב למלאך ה׳ צבאות, יבקשו תורה מפיו. אור גדול זרח בביתו של רבי מרדכי, בעת הולדת בנו, רבי רפאל, בשנת התר״ח. הבית המיוסד על שתי משפחות חשובות ומיוחסות ממגורשי ספרד – אלנקוה – משפחת האב ומשפחת ביבאס – משפחת האם.

ביום השמיני כשנימול, נקרא בשם רפאל  וחדרו של הילד הקדוש, נתמלא בציפיות גדולות ואכן כבר מקטנותו נתגלה כגאון ויכול היה ללמוד לבדו.

התמדתו וחריפותו לצד מידותיו האציליות, בלטו לעיני כל. היה ברור למו״ר אביו רבי מרדכי ולדודו ומורו רבי מסעוד, שרפאל יפאר את הדורות הבאים.

עיני כל הקהילה נישאו אל רבינו במבטי הערצה לחכמתו. העיר סאלי שטיפחה גדולים כאוהחה״ק, ידעה להכיר בערכו של הבחור, רבי רפאל, אך הוא לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. ימים כלילות עשה בבית מדרשו של מורו ודודו, מו״ז רבי מסעוד והשתלם בכל ענפי התווה. שמו הטוב הלך לפניו בכל ישראל.

״הוד והדר תעטרהו״

הנהגות רבינו ומידותיו

כבר בהיותו בן כ״ב שנים, נתמנה רבינו לרב ומורה צדק בסאלי. גדולתו ותורתו התפרסמו ברחבי העולם. דינו, דין צדק ואמת, נודע בשערי יהודה וגם בשערי ערב ועל כך יעיד הסיפור הבא: יהודי מקהילת סאלי שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערביי סאלי וכמנהג המקום, באו שניהם לפני סופר בית הדין המוסלמי וחתמו על שטר מכר והיתנו זאת בכך שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית הדין המוסלמי לא נשאר ההעתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבות. הגוי במר נפשו פנה אל הקאדי (השופט המוסלמי), אך הלה לא יכול היה לסייע בידו, באין לו ראיות כלשהן.

שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו. חברי הגוי הציעו לו שיפנה אל רבי רפאל, הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו שאם הוא רוצה שיטפל בטענתו, הוא צריך לקחת את כספו ולהחזירו לביתו. הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלושה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע להם על הבית הנזכר לעיל.

שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על מכירת הבית והשכרתו.

ללא היסוס קרא רבינו לסופר ביה״ד וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי. לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו על התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו דיין אמת ששמע את הצדדים, אך רק האמת היתה נר לרגליו, רק היא קבעה את הדין!

תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן:

ר' יוסף קרא:

תורת אמת היתה בפיהו – שבאמת היה מורה הוראות לישראל. ורבים השיב מעון – בדבר זה , שהיה מורה להם משפטים ישרים.

ככל שנעמיק בפסוק זה ובפירושו, ניווכח לדעת כמה הולם הוא את רבינו רפאל, אמנם הגמרא מביאה פסוק זה כמתאים לאהרן אוהב השלום ורודפו שהיה מקרב הבריות קודם שיבואו לדין ופירשו בעלי התוספות – אהרן, כיוון שלא היה דיין ולא בא הדין לפניו, אלא לפני משה, היה רשאי לעשות כן. ברבינו היה מיזוג הדברים. מחד גיסא איש דין כמשה רבינו, אך גם איש החסד כאהרן הכהן. הרי הפסוק אומר ״תורת אמת היתה בפיהו״ והאמת היא ענין הדין, הצדק ולא שייכת לחסד שהוא לפנים משורת הדין, אלא באמת, האמת ממוזגת משני הקצוות ־ החסד והדין והיא עמודא דאמצעיתא. כך היה רבינו כמרע״ה, איש הדין והצדק אך גם איש החסד. זוהי תורת אמת בבחינת ״תתן אמת ליעקב״.

על בריחתו של רבי רפאל מהשררה ומהכבוד, יעידו ההפצרות הרבות שהפצירו בו בני קהילתו ונציגי צרפת, עד שניאות בשנת התרע״ה לבקשתם ונתמנה לרבה הראשי הראשון של יהדות מרוקו וראב״ד ביה״ד הגבוה ברבאט. בתפקיד זה שימש רבינו בנאמנות עשרים שנה עד להסתלקותו.

הנהגתו היתה הנהגה תקיפה, כאשר הצדק, לא רק נעשה, אלא גם נראה לעיני כל חי. כולם, כולל הצדדים הנידונים, קיבלו את הדין, כשהם משוכנעים בצדקת הרב ובאמיתות פסיקתו, ללא עוררין.

בישיבתו צמחו רבנים דגולים שסייעו להקים רשת בתי״ד ומוסדות רבניים ברחבי מרוקו.

בשנת התר״ץ העניקה לו ממשלת צרפת עיטור כבוד על הנהגתו ומידותיו ורבינו מצא רמז לדבר ־ השנה היתה שנת ״תעטרהו״, שנת התר״ץ. סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל שכאשר נכנס לבית סבתי, הרבנית חנה, אמרה לו סבתי ע״ה ־ ״הרב רפאל, זהו, עכשיו שקיבלת את העיטור לא תבוא עוד לבקרני״. רבי רפאל שהיה לו חוש הומור נפלא, זרק לעברה את העיטור ואמר לה ״כוס התה בבוקר בביתכם, חשוב לי לאין ערוך מהעיטור הזה״.

הרב יוסף משאש שלח אליו איגרת בשנת התרפ״ט(אוצר המכתבים ח״ב איגרת תשכ״ד), כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:

״צפירת תפארה הנזר והעטרה

נר ישראל וקדושו נזר  אלקיו על ראשו

ראש ראשי מערכוה מוכתר באות מלכות

כקש"ת כמוהר״ר רפאל אנקאווא…

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-

עמוד רכ