לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים-מאת דוד קורקוס

לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים

מאת דוד קורקוס

לזכרם של אבי־אבא דון חיים בן סי׳ יעקב קורקוס

אבי־אמא דון חיים בן הרב יוסף אבואלעפיה וחותני דון

סלומון בן סי׳ יעקב אפריאט.

מאז פורסמו, לפני כמאה שנה, שני מחקרים של שלמה מונק! נעשתה השקפתו מכרעת לגכי תפיסת הנושא שאנו דנים בו. לפי השקפה זו היתה רדיפת היהודים בידי האלמוחדון שיטתית, תחילתה בהחלטה רשמית וגלויה של אונס, היא היתה, לפי התמונה שהעלה מונק, רדופה במשך תקופת זמן ניכרת. ההסטוריונים העוסקים בתולדות ישראל החל בצבי גרץ וכלה  בשלמה ברון, קיבלו ללא הסתייגות את עיקרי דעותיו בדבר מצבם של היהודים תחת שלטונם של האלמוחדון. ואילו ההסטוריונים בני העת החדשה העוסקים בתולדות צפון אפריקה וספרד המוסלמית נטו להתעלם ברובם מבעיה זו. ברם, כשנגעו בה בכל זאת׳ הם הלכו בדרך כלל בתלם הנ״ל׳ תוך כדי הכללת הנוצרים במסגרת היחס הזה. לכאורה יש להן להשקפות אלו על מה שתסמוכנה בעדותה של כרוניקה לטינו־ספרדית׳ בת הזמן של המאורעות שהיא מספרת עליהם.

ההסטוריונים הראשונים של הכנסיה באפריקה הצפונית, שהיו להם מקורות אחרים, גם הם באים לאשר את ההנחה המקובלת וכשנגעו בתקופת ימי הביניים מקבלים הם דעה זו ללא סייג. מצד שני הביעו חוקרים אחדים עוד במאה הקודמת השקפה מנוגדת; הם התבססו על תעודות מקוריות ושונות מן הקודמות. אף על פי כן לא זכו דעות אלה בדרך כלל להסכמת אנשי המדע, כאמור.

מכלול המקורות העבריים מהווה אף הוא לכאורה סיוע רב לדעתו של מונק, כשמתבוננים בו ללא ניתוח יסודי. ר׳ אברהם ן' דאוד [=הראב״ד] ב״ספר הקבלה״ (כתבו עוד לפני 1(1161) ור' אברהן ן' עזרא מספרים ראשונה על מצב של אסון בחיי היהודים שנתרחש ובא בימי חייהם. קינתו של ן' עזרא על הקהילות שסבלו קשה או נחרבו כליל בספרד ובצפון אפריקה הגיעה אלינו אמנם בנוסחאות שונות. קינה זו מעוררת בעיות כרונולוגיות והיסטוריות רבות. בגניזה בקהיר נתגלתה אגרת משנת 1149ומתוך סקירה ראשונה הבעתי פעם את דעתי שמסמך זה מאמת מבחינה היסטורית את קינתו של אברהם ן עזרא.

״אגרת השמד״ נכתבה בפאס ב־1164 או 1165 מונק נטה למצוא בה כמה גילויים המלמדים שמחברה, הרמב״ם, התאסלם. המאורעות שאגרת זו רומזת עליהם, אם בבירור ואם בערפול מסויים, נתאשרו משיריו של אלחריזי על ר׳ יוסף ן עקנין. ר' יוסף אף השאיר את עדותו הוא על הלחץ הכבד שהיו יהודים חשים בו ביותר בימיו. נוסף על עדויות אלה מצויה העדות המאוחרת של ר׳ יעקב בן אליהו, המזכיר בסוף המאה הי״ג, באגרת הויכוח שלו נגד מומר, את גזירות האלמוחדון על היהודים ואת ביצוען האכזרי. אלא שלדעתי מקור אחרון זה הוא דוגמה מובהקת לשימוש ב״עובדות״ והכללתן למטרות של פולמוס».

דברי הכרוניקאים היהודים של המאה השש עשרה על פרשה זו מצומצמים הם בהיקפם ואמורים בהעדר בהירות. ר׳ אברהם זכות מעתיק כמעט את לשונות ״ספר הקבלה״ ואיבו מחדש משלו ולא כלום«!. ר׳ שמואל אושקי מציע סיבות שגרמו לשואה הזאת שאינן מתקבלות על הדעת, כנראה משום שלא ידע הסבר אחר לה!!. ר׳ גדליה ן' יחיא הקדיש לפרשה זו שורה אחת בלבד»!. ר׳ יוסף הכהן הרחיב אמנם את הדיבור על מאורעות אלה; אולי בהרחבה כדי להבליט את יחסם הטוב של הנוצרים על רקע ההוקעה של רשעת המוסלמים«!. ר׳ שלמה ן' וורגא מספר בשני מקומות בכרוניקה שלו על פרשת התלאות הזאת, אם כי בקיצור. בקטע העיקרי מצרף הוא לעובדות סיפור הממעט בחשיבותן». ואילו עדותו של ר׳ סעדיה בן מימון ןI דנן נמצאת מלמדת שהעיר פאס לא סבלה הרבה ברדיפות עד שהוצא להורג המנהיג הרוחני של הקהילה הזאת, ר׳ יהודה ן שושן. כידוע, אסון זה הוא שגרם את הגירת הרמב״ם ומשפחתו למזרח«!. המצב שקדם לאסון וההתפתחות לאחריו ידועים לנו בהרבה פרטים. הרמב״ם עצמו כתב את הדברים כשהגיע לעכו (ג' בסיון התתק"ה-1165) "וניצלתי מהשמד"

כללם של דברים, אין אחדות דעות בין הכרוניקאים היהודיים או הנוצריים בני ימי הביניים בדבר היקפם הזמני של המאורעות הידועים לנו לראשונה מכתביהם של ך דאוד וך עזרא. הם ואלה שבאו בעקבותיהם שותקים בדבר המשך השואה. ר׳ יעקב בן אליהו הוא היחיד המרמז לכך שהיא נמשכה עד לשנת 1212, עד קרב לס גאוואס דה טולוזה. ואילו ך וורגא קיבל שתקופה קשה זו היתה קצרה. מכתבים אחרים אין להסיק דבר בעניין זה. המקורות העבריים והנוצריים משאירים ברובם מקום לטעון נגד רציפות הגזירה. הביקורת ההיסטורית תלמדנו שרדיפות היהודים לא ירדו בעת ובעונה אחת על הקהילות בצפון אפריקה ובספרד.

מונק פנה למלא את החסר במקורות הנ״ל בעזרת מקורות ערביים. הבה ונתבונן בהם. הכרוניקאים הערביים ממעטים בדרך כלל בידיעות בנושא זה. זאת ועוד, בימי מונק רק התחילה להירשם ההיסטוריה של המערב המוסלמי כפי שהיא משתקפת מעדותן של הנפשות שפעלו בימי הביניים. שתיקתם של חלק ניכר מן הסופרים הערביים הוחמרה על ידי גניזתם של ספרים רבים מספרות זו״; מצב זה של המקורות לא איפשר להם לחוקרים בימי מונק בדיקה ממצה של הבעיה. מבחינות אלה נשתנה היום המצב לטובה: כתבי־יד רבים שהיו עלומים אז נתגלו ופורסמו; ומקצתם אף תורגמו לשפות האירופיות. בחמישים השנים האחרונות אף נתגלו מסמכים עתיקים, שאחדים מהם נחשבו לפנים כאבודים ועל קיומם של אחדים מהם לא היה ידוע כלל בעולם המדעי של ימי מונק. כיום יש בידינו לעיין ב״ביוגרפיות״ ערביות קדומות; קריאת מקורות אלה כרוכה אמנם בקשיים מרובים. ״תולדות הקדושים״ של צפון אפריקה שנתגלו לנו לאחרונה אינם מעודדים במבט ראשון וקשה העיון הממושך בהם. אף על פי כן מוסרים הם לפעמים ידיעות חשובות ומהימנות לא פחות מאשר הידיעות של הכרוניקאים. שכן ספונים בספורים אלה פרטים היסטוריים רבים והתבוננויות פסיכולוגיות מרובות. בכוחם אפוא לפזר במידה רבה את הערפל שהיה מליט את תמונת התקופה הנדונה במאה הי״ט. מכל מקום לא העריכו באותה מאה את ההסטוריונים הערביים בני המזרח הערבי במידה הביקורתית הדרושה; החוקרים הפריזו אז במידת האמון שרחשו להם, במיוחד במה שנוגע למכלול התופעות והבעיות של המערב המוסלמי״. התפתחות המחקר והמקורות שנתווספו במרוצת הזמן מחזקים והולכים את התביעה לביקורתיות לגבי עדותם של אנשי המזרח הערבי על ענייני המערב הערבי.

לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים–מאת דוד קורקוס

עמוד 339