ואברהם זקן – על מסורת פיוטי החתונה-פרופ' אפרים חזן
ואברהם זקן – על מסורת פיוטי החתונה
פרופ' אפרים חזן
על מסורת פיוטי החתונה והחתן לאורך הדורות, על המנהג הקדום של קריאת פסוקי "ואברהם זקן" לחתן העולה לתורה, ועל ארבעה פיוטים משל ר' מוסה בוג'אנח, בן המאה ה־17 בטריפולי, שכל אחד מהם מקדים פסוק אחד מתוך שבעת פסוקי "ואברהם זקן".
מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת "ואברהם זקן" (בראשית כד, א–ז, פרשת חיי שרה) – תחילת הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת "ואברהם זקן" ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב.[1]
מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים, ותחילתם בהלכות נישואין. אילו שבע הברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות (דף יז ע"ב) נזכרות כמה לשונות של שיר הנאמרות לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, "שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה'", או, למשל, עדותו של רבי דימי שם: "הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן", והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדו', שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.[2]
דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא "אהבת נעורים מעולם" שפרסם עזרא פליישר.[3] בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.
ובכן ומשוש חתן על כלה
אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן
בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְחַבֵּק כַּלָּה
גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן
דֶּרֶך יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה
הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן
וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבוֹרַך כַּלָּה
זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן
חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה
טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן
יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפָרַע תָּחֳנַן כַּלָּה
משעול נוסף הנסלל מפיוט זה לפיוטי הדורות הוא בשימושי המקראות על רמיזותיהם ושיבוציהם. פסוקי מקרא שיש בהם שמחת חתן וכלה וברכה לבני הזוג, ברכה לצדיקים וליראי ה', ופסוקי אהבה משיר השירים ומדברי הנביאים, הקושרים את החתונה ומרחיבים את משמעותה לתקווה גדולה ולגורל האומה בקשריה עם דודה. אף הכינויים וציורי הלשון העולים במערכת פיוטים זו נבנים על ציורי צמיחה ופריחה ותנובה.
הפתיחה "ובכן ומשוש חתן על כלה" היא מתוך ההפטרה המיוחדת לשבת חתן, הפטרה שממנה עולים גם כמה ממנהגי החתונה הקדומים, מהם מפורשים, כגון קריאת הפטרה מיוחדת לחתן "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה'… כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיה סא, י), ועד לרמז לעטרות חתנים וכלות בין קפלי ציורי הלשון. אף שגב הלשון והחגיגיות המיוחדת בדרכי העיצוב של היצירה – כל אלה יהיו מכאן ואילך מיסודות פיוטי החתן בשירה העברית.
מכוח אותה מסורת המשיכו בספרד לכתוב פיוטים לחתן. אף דונש, ראשון המשוררים בשיטה החדשה בספרד, כתב שיר לחתן "דבק חתן בדתך"[4] והוא "פיוט לחתן לספר תורה". נמצא כי מצד מסורת השיר קשורים שירי החתונה אל מסורת השירה העברית ואל הפיוטים לחתן שנאמרו בבית הכנסת, על כן קרובים הם קרבה יתרה לשירת הקודש.
מחרוזת בודדת של שיר חתנים שכתב דונש זכתה להיקלט קליטה מוחלטת דווקא במנהגי אשכנז. כוונתנו למחרוזת הידועה הנאמרת לקראת הזימון לשבע ברכות:
דְוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן
וְאָז אִילֵם בְּשִׁיר יָרוֹן
נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק
שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהֲרֹן
אין ספק כי לפנינו מחרוזת מתוך שיר שלם ודונש "חתם" את שמו באותיות הראשונות. כביכול, לבו אמר לו, כי עתידה מחרוזת זו לנדוד את מנהגי אשכנז דווקא ולסמל את אחדותה של תרבות ישראל.
מכל מקום הפיוט המלא של דונש לחתן "דבק חתן בדתך / יברך אל רעותך" כולל ברכה לחתן ולכלה ובכלל ברכת החתן ברכה לכלל ישראל "יבורך בך ישראל / ותתפאר עדתך", ומסיים באמירה המשובצת "תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך", והיא הנאמרת עד היום לחתן במנהג הספרדי עם תום הקריאה המיוחדת בפרשת "ואברהם זקן". הכתובות בכתבי היד (גם האשכנזיים) מציינות פיוט זה "כשירד החתן מן הבימה". זוהי עדות לכך שהשירה והפיוט המלווים את החתן בעלותו לתורה הם מנהג קדום ומשותף לכלל הקהילות, אלא שנשתמר בעיקר בקהילות המזרח וצפון אפריקה.
*
השירה המאוחרת מציגה מעין מיזוג בין שירי החתונה שאופיים קרוב לחילוני ובין הפיוטים לחתן המשתלבים בתפילה ובבית הכנסת. מזיגה מעין זו מצויה כבר בכמה משירי החתונה הספרדיים, ובעיקר באלה של ריה"ל,[5] והשפעתם ניכרת על השירה המאוחרת שמצאה בהם דוגמה לדרכה. מדרך הטבע כוללים שירים אלה שבחיהם של החתן והכלה, ברכות משוגרות להם, ובהם נתלית בקשת גאולה לכלל ישראל, וייסוד לזה האהבה שבין החתן והכלה, המעלה זכרם של חסד הנעורים ואהבת הכלולות בין כנסת ישראל לדודה. בעקבות שירי החתונה הספרדיים משתמשים אף שירינו בכמה מן המוטיבים של שירת החשק, אלה מותאמים לעניין האהבה ההדדית בין בני הזוג ולשמחת הנישואין. חן רב מוסיפים תיאורי יופייה של הכלה במתכונת תיאורי היפהפיה החשוקה: "סות הדר עדיה / ובגדי חן יקרים // והוד וזוהר לחיה / דמות הלל שחרים // אברך על יופיה / ליוצר מאורים"[6] ("משכיל שיר"); ובשיר אחר ("ממעונות אריות") מתואר החתן "הפיקו אלקים חוקו / קומה לצורר ענקים…". לשונות ודימויים של אור וציורים מעולם הצומח משולבים בשירי חתונה.[7] בקבוצה זו ניכרים השירים המיועדים לעלייה-לתורה בסיום הקושר אותם לברכות התורה "ושמו ברכו, עדת אל בצהלה" ("משכיל שיר ידידות"). בין שירי החתונה מיוחד הוא השיר "מלכי אתה תנחמני" ששלוש מחרוזותיו הראשונות עוסקות בעניין הגאולה, ולכאורה המעבר אל שבח החתן ואל ייעוד הפיוט הוא ללא קשר, אך אם נזכור כי עניין אהבת הכלולות והנישואין משמשים בד בבד גם כסמל וכמשל לעניין הגאולה, נוכל לתאר אפשרות שבה עיקר השיר עומד על הסמל ורק מיעוטו מתייחס למציאות המציעה את הסמל, והוא מעין בבואה לתבניתם של שירי השבח בספרד.[8]
המעמד החגיגי של שבת החתונה חייב עיטור פייטני לעליית החתן לתורה. באשכנז פיתחו את ה"רשויות" לחתן. ובמזרח נתחברו פיוטים לא מעטים לכבוד החתן העולה לתורה. פייטני צפון אפריקה הוסיפו ועיטרו כל פסוק ופסוק משבעת הפסוקים של "ואברהם זקן" בפיוט קצר המקדים את הפסוק או את תרגומו, והמתקשר אליהם בדרך השרשור.
ממורשתו של רבי מוסה בוג'נאח, שחי בטריפולי המאה הי"ז, הגיעו לידינו ארבעה פיוטים לפסוקי "ואברהם זקן": פיוט לתרגום פסוק ג, פיוט לפסוק ד, פיוט אחר לתרגומו של פסוק זה ופיוט רביעי מבשר את פסוק ז.
מתוך כך נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא בבקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה ומשמש נושא מרכזי בחלק מן הפיוטים.
הפיוטים כאמור, הם קצרים ומעמידים מחרוזת בודדת בתבנית מעין אזורית.
מַלְכָּא רַבָּא, / קְיָים סָבָא / רְחִימָךְ תִּדְכַּר לָן!
[המלך הגדול, ברית אהובך הזקן זכור לנו]
שְׁזִיב עַמָּא, / לָךְ רְחִימָא, / מִגּוֹ חֵיוָן קַלָּן!
[הצל את עמך האהוב מבין החיות הבזויות]
הַּב רְוָוחָא / לָן וּמְשִׁיחָא, / שַׁדַּר וְתוּב עֲלָן!
] הב לנו רווח והצלה ומשיח שלח ושוב אלינו]
בְּדִיל שְׁמָךְ / פְּרוֹק עַמָּךְ / וְתִשְׁרִי גוֹ הֵיכָלָךְ
[בעבור שמך הצל עמך ושכון בתוך היכלך]
וּבְדִיל סָבָא / נְאַם לְעַבְדֵיה / וַאֲקַיֵּים עֲלָךְ.
[ובזכות הזקן שאמר לעבדו "ואשביעך"]
ומכאן אל קריאת התרגום לפסוק זה (בראשית כד, ג).
ב.
מִי נְשָׁמָה שָׂם וְרוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ, / שֶׁלְּקָחַנִי
מִמְעוֹן אָבִי וְשָׂמַנִי לְרֹאשׁ / עַם וְהִנְחַנִי
עַד הֲלוֹם, וּלְנִשְׁבְּרֵי לֵב לַחֲבוֹשׁ / הוּא שְׁלָחַנִי.
אֶבְטְחָה בִּשְׁמוֹ וּמֶנְהוּ אֶשְאֲלָה / לַעֲשׂוֹת חֶפְצִי
צִיר אֲשֶׁר יִשְׁלַח לְבַל יִתְנַהֲלָה / כִּי אֶל אַרְצִי
ג.
מַלְכָּא יְשַׁכְלֵיל הֵיכְלֵיהּ / וִיתוּב כְּמִלְקַדְּמִין
[הקב"ה יבנה וישלים היכלו וישוב כמלפנים]
וּבְרַחֲמֵיה יָת חֵילֵיהּ / יִפְרוֹק מִגּוֹ עַמִין
[וברחמיו יפדה את צבאו מבין העמים[
שְׁבָחָא, אֲסַדַּר לֵיהּ / רִבּוֹן כָּל עָלְמִין
[שבח אערוך לו אדון כל עולמים[
אֱלַהּ רַב / לִבְרֵיה יְהַב / שְׁלָם וְטָב
]האל הגדול יתן לבנו שלום וטוּב[
בְּדִיל מֵימְרֵיה וּבִשְׁמֵיה / צלוֹתִי יִתְרְעֵי
[בעבור דברו ושמו ירצה תפילתי[
בַּעְגַל יְדַבַּר עַמֵיה / אֵלָהִין לְאַרְעִי
[במהרה ינהג עמו לארצי]
ד.
מְאוֹר חֲתָנִי חִיש יִזְרַח / עִם בַּת נְדִיבִים
וּבְיָמָיו יָשׁוּב צְבִי בָרַח / לִמְעוֹן אֲהָבִים
שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ מַטֵּהוּ יִפְרַח / עֲלֵי מַיִם רַבִּים
אֵל חַי יָפִיק מִשְׁאֲלוֹ / וּמִיּוֹמַיִם
יְחַיֵּהוּ ה' אֱלֹ / הֵי הַשָּׁמַיִם
עיון ודיון
בידינו ארבעה פיוטי פתיחה: שניים בארמית לפסוקי התרגום ושניים בעברית לקראת פסוקי המקרא. הראשון מביניהם מיועד לעטר את התרגום לבראשית כד, ג: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ". השבועה שמשביע אברהם את עבדו "מתהפכת" בפי הדובר לשבועה ולברית שכרת ה' עם אברהם, שבועה הנזכרת בפסוק ז, הפסוק האחרון של הקריאה "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".
דברי הסליחה הקדומה בארמית "רחמנא אידכר לן קיימיה דאברהם רחימא" (=הרחמן זכור לנו את בריתו של אברהם האהוב) עולים כמעט מעצמם. עיבודה של הקריאה מן הסליחות בשיר מתאים את האמירה לבקשה למעמד הקריאה, כך הכינוי "סבא" לאברהם מחזיר אותנו אל "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" ולתרגום "ואברהם סיב…". הפנייה "מלכא רבא" (=המלך הגדול) לקב"ה באה להתאים את הכינוי לבקשה לגאול את ישראל מידי האומות. מעמד שליחת השליח לארץ המולדת הופך מעין דוגמה לשליח המשיח המתבקש להישלח לגאול את ישראל ולהשיבו לארצו, וכל זה נתלה בזכותו של אותו זקן שאמר לעבדו "ואשביעך". כך מתחבר הסיום לפתיחה, ואברהם הסב עוטף את השיר כולו. כך מתקשר השיר לייעודו אל פסוק התרגום, שייקרא מיד לאחר הפתיחה השירית.
הפיוט הבא מהווה פתיחה לפסוק ד ובעקבות הפסוק הדובר הוא אברהם עצמו, המספר על בחירתו ועל שליחותו וייעודו "לנשברי לב לחבוש", ואל מי שבחר בו הוא מתפלל כי ימלא חפצו ורצונו, כי השליח הנשלח יתנהל ישירות "אל ארצי", וכך נקשר השיר אל הפסוק שייקרא ובו בזמן הפך לתפילה לגאולת ישראל מפי האב המייסד של האומה.
הפיוט העוקב לתרגום של אותו פסוק הוא הרחבה של בקשת הגאולה, המשך בארמית של השיר הקודם. הכינויים לקב"ה "אלה רב", "רבון כל עלמין", מדגישים את שלטון האל בעולם, והכינויים "בריה" ו"עמיה" לישראל מדגישים את מחויבותו לעמו ולבנו, מעין השקפות למחויבות של אברהם לבנו ליצחק.
המחרוזת הרביעית שבידינו המיועדת לפסוק האחרון בקריאה לחתן, עיקרה ברכה לחתן ולכלה. ברכה הנתלית בציורי לשון של אור, צמיחה, שמחה והצלחה. הצירוף "שוש ישיש" הוא הפתיחה להפטרה הקדומה המיוחדת לחתן, וגם אם לא נקראה הפטרה זו בפועל בימי המשורר, היא מתבקשת ומתקשרת למעמד מיוחד זה. הברכה לחתן אינה נשארת במישור הארצי ובמסגרת הקהילתית, והיא מעבירה אותנו אל גאולת ישראל הכללית, ואף כאן בציור מיוחד המקשר חתונה ואהבה לגאולה "ובימיו ישוב צבי ברח למעון אהבים". הצבי הבורח הוא הדוד משיר השירים (ח, יד), המתפרש כמשיח או כקב"ה עצמו, והוא נקרא לחזור ל"מעון האהבים", לבית המקדש ולארץ ישראל.
עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא אפוא בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי ברבים מפיוטי החתונה.
פרופ' אפרים חזן היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט.
[1] לעניין הקריאה המיוחדת – ראו: שירת הקודש, עמ' 37, ובפירוט בפרק על הפייטנות האשכנזית, שם, עמ' 472. וכן ראו שם על פיוטי הרשויות לחתן. אלבוגן, עמ' 130, מציין שמנהג הקריאה בפרשת "ואברהם זקן" התמיד באשכנז עד למאה הי"ז. וראו עוד צונץ, ריטוס עמ' 15.
[2] השוו: בר אילן, עטרת חתנים, וראו שם רשימה ביבליוגרפית, עמ' 45–55.
[3] פליישר, שירת הקודש, עמ' 154–164.
[4] אלוני, דונש, עמ' סא.
[5] ראו מאמרי: "שירי חתונה לרבי יהודה הלוי", דוכן י"א, תשל"ח, עמ' 34–72.
[6] והוא בהשפעת ריה"ל "את עפרה" (בראדי ב, עמ' 49) "על לחיך ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חושך".
[7] והשוו: שירי פרג'י, עמ' 33–34.
[8] על תבניתם ראו: שירת החול, עמ' 136-196. וכן אהרן מירסקי, "המבנה בשירי הידידות", סיני פ"א (תשל"ז), עמ' קג-קכח.
כתיבת תגובה