חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים

הדרמה

הספינה הפליגה ללב ים. בינתיים התפתחה סערה. אגוז, העמוסה־ביתר, נעשתה עכשיו באמת לקליפת אגוז, התלויה בחסדי הגלים הענקיים. האסון אירע בשעה שלוש אחר־הצהריים, במרחק חמישה־עשר קילומטר מחוף מרוקו. לחץ הגלים קרע חורים בחרטום והמים חדרו פנימה בעוצמה אדירה ושברו את שלד הספינה. לא עברו חמש דקות, ואגוז ירדה למצולות וטבעה. שרידיה לא נמצאו מעולם. גם לא גופותיהם של עשרים מנוסעיה, ובהם שישה־עשר ילדים, שלא הספיקו אפילו לקפוץ למים. גם האלחוטן חיים צרפתי, שהיה שחיין מצטיין, היה בין הנספים. הוא נשאר על משמרתו עד הרגע האחרון ולא חדל מלשדר קריאות מצוקה. עמיתו, איש הרשת בגיברלטר, קלט את האותות והזעיק עזרה, שאיחרה להגיע. באסון נספה גם איש אחד מצוות הספינה. רב־החובל פרנסיסקו מורילה ושני מלחים הצליחו להימלט בסירת־ ההצלה היחידה. אניה ספרדית, קבו דה גאטה, חילצה אותם עם עלות השחר. הם לא יכלו להצביע בדיוק על מקום האסון, ולכן אבד זמן יקר בטרם החלו החיפושים.

שלושת סוכני ה״מוסד״ שפיקחו על המבצע, והיו האחרונים שעזבו את נקודת ההפלגה, לא ידעו דבר על הדרמה שהתחוללה אותה שעה בלב ים. הם יצאו לקזבלנקה, והודיעו ל״בוס״ שהכל התנהל כשורה. במהרה הצטוו לשוב למטה בהקדם האפשרי ולמסור דין־וחשבון מלא. הם עזבו בצער את הבקתה החמימה ביער קטמה, לרגלי הרי הריף, שממנה טלפנו, והגיעו למטה בשמונה בבוקר.

"הספינה טבעה… איש לא ניצל…״ הודיע להם קול אטום. אלכס גתמון, מפקד הרשת, גבר שלכאורה למד כבר לספוג את מהלומות החיים, נראה שבור לגמרי. "גם חיים נעדר" הוסיף. הוא זימן לישיבת חירום את פיקודיו הישראלים ואת המגויסים המקומיים שהיו נוכחים בעת העלייה לספינה. ההודעה על האסון הגיעה אליו היישר מגיברלטר, והוא מיהר להעבירה לאפרים רונאל, הממונה עליו, שניהל מפאריס שלוש רשתות חשאיות – באלג׳יריה, במרוקו ובתוניסיה.

רונאל אמר כי יגיע למרוקו בו ביום. הוא הבריק למפקדו בישראל, איסר הראל, ראש ה״מוסד״, אלא שזה יצא לסיור בן יומיים בנגב ולא היה יכול להשיב.                    

אלכס גתמון הגיע למרוקו חודשיים לפני כן, והחליף את שלמה חביליו, האיש שהקים את הארגון הסודי ב־1955. עתה ניצב מול כישלון חמור, שלא היה כדוגמתו בימי קודמו. לראשונה, אחרי חמש שנים של מאות פעולות חשאיות, בתנאים קשים ומסוכנים, נגדעו חיי אדם.

אלכס ואשתו נחתו בקזבלנקה בתחילת דצמבר 1960 הוא התחזה לאיש־עסקים בריטי, שהגיע בלוויית מזכירתו־פילגשו; אשתו נשארה, כביכול, בלונדון. כרמית גתמון מילאה תפקיד חשוב במבצע. לפני כל הפלגה של אגוז, היתה מטלפנת לשירות המטאורולוגי הימי של מרוקו, מציגה את עצמה כתיירת עשירה, ומבררת אם תוכל להפליג ביאכטה שלה מנמל אל חוסימה^.

 ב-10 בינואר אחר־הצהריים התשובה היתה חיובית. תחנת הרשת בגיברלטר קיבלה אותו מידע: ההפלגה השלוש־עשרה של הספינה היתה צריכה להתנהל ללא תקלה.

החיפושים

איש מהנוכחים במשרדו של אלכם גתמון לא העז לדבר. כולם זכרו את הישיבה שנערכה יום לפני כן, כאשר סקרו בפעם האחרונה את כל פרטי הפעולה. הכל חושב מראש. הם לא השאירו דבר ביד המקרה. גם הנוסעים נבחרו בקפידה — מבין חסרי־המזל שנסיעתם בוטלה פעמים אחדות, אם משום שהים היה סוער, אם משום שכבישי הריף היו חסומים בשלג ואם משום שהמשטרה עלתה על משהו…

כל הנוכחים חיכו לתוצאות החיפושים בתקווה שסירבה לגווע. בעקבות אותות המצוקה ששודרו מגיברלטר, ואחר־כך מהספינה הספרדית שהעלתה על סיפונה שלושה ניצולים, הגיעו לזירת האסון כוחות חילוץ ממקומות רבים. האניה אורפאוס וארבע ספינות מרוקאיות יצאו מנמל אל־חוסימה. ספינה מהירה ומטוס שוגרו מבסיס חיל הים הבריטי בגיברלטר. מפקד הצי הצרפתי באלג׳יריה לא המתין להוראות מפאריס ופקד על שתיים מספינותיו, ונדאן ואנטרפיד, שנמצאו בקרבת מקום, לשנות את מסלולן ולחוש לעזרה. בינתיים הבטיח ראש ממשלת צרפת מישל דברה לאלוף־משנה עוזי נרקיס, הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בפאריס, שצרפת תסייע בחיפושים. אבל כל זה היה מאוחר מדי.

המטוס הבריטי גילה רק עשרים ושתיים גוויות צפות על פני המים בעזרת חגורות־הצלה עלובות. ארבעה גברים, שלוש־עשרה נשים, חמישה ילדים, שמתו מקור. החיפושים הופסקו ביום חמישי, 12 בינואר, בשעה 14:25.

בית העלמין של אל־חוסימה

התגובות החריפות שנשמעו ברחבי העולם בעקבות האסון, עוררו מבוכה וזעם בחוגי השלטון במרוקו. המערכה הנמרצת שנוהלה מירושלים העמידה אותם תחת אש צולבת של דעת הקהל העולמית.

המלך ונתיניו התקשו להכיר את עצמם בדימוי בלתי מחמיא זה של ארצם, המאלצת את תושביה היהודים לנקוט צעדים כה נואשים, מאז הפסקת ההגירה החוקית בסוף 1956.

יורש־העצר חסן קיבל משלחת של הקהילה היהודית, שהקמת הרשת החשאית העמידה אותה במצב רגיש. ד"ר ליאון בן זקן, רופאו וידידו האישי של המלך מוחמר החמישי, ומי שכיהן בעבר כשר הדואר, דוד עמר, ראש הקהילה היהודית, ודוד משאש, רבה של הקהילה – כל אלה נשבעו אמונים למלכם ולמולדתם מרוקו. לאחר דקות אחדות, בעוד המתיחות עומדת בחלל האוויר, הם ביקשו שיותר להם לקבור את הנספים בטקס יהודי מסורתי. הנסיך נענה להם, בתנאי מפורש שהטכס יהיה מצומצם ביותר. עשרים ושתיים הגוויות נטמנו בחיפזון בפינה מרוחקת של בית הקברות הספרדי באל־חוסימה. איש מבני המשפחות לא הורשה להשתתף בטקס הקבורה.

עשרים ושניים הקברים האלמוניים, מול מקום האסון, נשכחו זה מכבר. היום מכסים אותם עשבים שוטים.

משא־ומתן שהתנהל במשך שנים אחדות עם חצר המלוכה, במגמה להביא את העצמות לקבורה בישראל, נכשל בשל תקרית מצערת: לאחר שישראלי צעיר נרצח בידי פלסטינאים בעזה, חיללו פעילים של תנועת ״כך״ את האנדרטה שהקימו יוצאי מרוקו באשקלון לזכר מוחמר החמישי. חסן השני השתמש בתקרית הזאת כעילה לשים קץ למשא־ומתן. הישראלים ניסו לחדש את הדיונים, אבל בינתיים אין לדעת אם הצליחו בכך.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים

עמוד 15