הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

אבא פסק שצריך להיות זהירים. הוא ניגש אלי וביקש שאצא לראות מה עלה בגורל החנות. "גיק, תלך אתה לבדוק. הרי אתה ילד, לא יבחינו בך אם תלך ברחוב. אם אני אלך, יזהו אותי מייד, ואולי, עדיין לא נרגעו הרוחות. ג'ק בני, לך בזהירות, תגיע לחנות, תבדוק מרחוק מה קרה. אם שרפו או לא, ואם יש נזק. אל תדבר עם איש. תחזור מיד הביתה."

הייתי צעיר מאוד ופחדתי נורא. הרחוב כבר היה שקט. הפרעות אמנם שככו אבל ראיתי בכל מקום שרידים של מה שאירע יום קודם לכן. אבנים פזורות בכל עבר, מקלות, שרידי לפידים. פה ושם כתמי דם. התקדמתי בצעדים מהירים. מביט כל העת לצדדים מחשש שיבחינו בי או חלילה שיתנכלו לי. התקרבתי לחנות של אבי. כבר מרחוק הבחנתי בחלון הראווה המנופץ ובאפר שחור המכסה את המשקופים השרופים. המראה היה קשה. על אף האזהרות, לא חשבתי שמישהו ירצה לפגוע בחנות שלנו. היו לנו חברים רבים בסאפי, האוירה בין השכנים הייתה מצוינת, ממש ידידותית. בין לקוחותיו של אבי היו גם מוסלמים, חלקם אמידים מאוד שלא ויתרו על אומנותו בתפירת חליפות לאירועים שלהם. התקרבתי לחנות ונכנסתי מבעד לחלון הראווה השבור. הכל היה חרוך שם. המרתף לא נשרף ונותרו בו מספר גלילי בדים חסרי חשיבות שאבי הותיר כדי לאפשר להמון הזועם לפרוק את זעמו.

יצאתי מהחנות וחזרתי בהליכה מהירה הביתה, לא בריצה כדי לא לעורר חשד. הלב פעם בי בחוזקה, חשתי רגשות מעורבים, אך היה לי ברור, משום מה, שהמצב יחזור כעת לקדמותו.

אבי קיבל ממני את הבשורה הקשה שהחנות נשרפה. הוא הביט בי בצער והבין שהתחזית שלו למתרחש, אכן התקיימה בהתאם למידע שהביאו לו. הוא לא אמר דבר בגנות אלה ששרפו את החנות. כאדם מעשי מאוד החל לתכנן את צעדיו. כיצד לשפץ את החנות, להשיב את מצב החנות לקדמותו ולחזור לעבודה כפי שהיה רגיל. קור הרוח של הוריי הרגיע את כולנו בבית. אמי האמינה שהחיים בסאפי לא ישתנו ויישארו נוחים עבורנו כפי שהיו קודם.

לאחר מכן התברר שלמעט פגיעה ברכוש לא רב, של יהודים,

לא נפגע איש. מרוקו זכתה לעצמאות מידי הצרפתים שהחליטו לעזוב אותה. מוחמר החמישי התמנה למלך והכריז על זכות היהודים לחיות בממלכה ולקיים את דתם. אך שוב, כמו במהלך היסטוריה של מאות שנים, היו היהודים חסרי ישע ברגעים קשים של חוסר יציבות והמון משולהב.

הכרזת עצמאות מרוקו סיימה את הפרעות. הצרפתים אמנם עזבו, אך התרבות הצרפתית נותרה.

עד גיל אחת עשרה הספקתי לעלות למדינת ישראל ולראותה זוכה בעצמאות. לחזור למרוקו ולראותה גם זוכה להיות מדינה עצמאית, וכל זה כשאני נע בין מדינות ולאומים וצריך למצוא את נתיב חיי.

אבי המשיך לסייע ליהודים שנזקקו לעזרה, להתארגן לקראת העלייה לארץ ישראל. במהלך שנות החמישים, רבים מיהודי מרוקו עזבו ועלו לישראל. הקהילה בסאפי הייתה איתנה אבל התקשתה לשאת את החלשים ולתמוך במשפחות העניות. אבי, כמו אחרים, עודד אותם לעלות לישראל, שם יוכלו להתחיל בחיים חדשים. הרחובות, בהם התגוררו היהודים, הצטמצמו, אולם כל מי שנשאר בעיר, חי עדיין ברווחה כלכלית.

"אם אתה אוהב כל כך את ארץ ישראל, מתי תעלו אתם?"

שאל אותו אחד מאבות המשפחה שהתכוננו לעליה. אבי חייך, הרים את ידו כמי שמסמן על אשתו ואמר: "יבוא היום. כולם יעלו לארץ ישראל, גם אנחנו. נעלה ונשאר בה."

משפחת חזיזה בסאפי

משפחתי, כאמור, הייתה חלק בלתי נפרד מקהילת יהודי סאפי, ממורשתה הגדולה ומההיסטוריה רבת התהפוכות וההרפתקאות.

סבתי, אמה של אמי, חנה לבית דהן, נולדה למשפחה בת שש בנות. אביה, שלמה דהן, היה בעל אטליז. סבתי חנה נישאה לשלמה חזיזה, שלימים הפך להיות סבי, להם היו שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי( מרדרשה), סול ( אמא שלי), אהרון, חיים ומדלן. על פי מידע שליקטתי מבן־דודי פופי, הבן הבכור של דודי מרדושה, על תולדות משפחת חזיזה, למדתי שהסבא שלמה חזיזה, הגיע לסאפי מגבולה הצפוני של מרוקו. סולי, אחי, גילה שמוצא משפחת חזיזה הוא מכפר בגבול אלג'יר שאיננו קיים עוד וניתן למצוא אותו רק במפות ישנות של האזור. הכפר נקרא נדרומה Nedroma וחלק מתושביו הגיעו לעיר Martimprey du Kiss באלג 'יר היום הוא נקרא כפר"אחפיר״. רוב המצבות בכפר נושאות את השם "חזיזה", ושם קבורים גם הרב מסעוד חזיזה ואשתו. האם השושלת שלנו מקורה משם? אולי. ימים יגידו.

שלמה חזיזה הגיע לסאפי כנער בן שש עשרה מצפון מרוקו, מרחק עצום של שמונה מאות קילומטרים. בדרך לא דרך גמע את המרחק והגיע אל העיר סאפי. ולמה דווקא לעיר זו?

סאפי נקראת בערבית "בלאד אל-חפרה", עיר העמקים, בגלל הטופוגרפיה שלה. כאשר העיר ממנה בא שלמה חזיזה, סבי,נקראת גם "חפיר" והיא בעלת אותה טופוגרפיה. מוזר, ומעניין האם ידע את כל זה?

הוא שוטט אבוד ברחובות ולא ידע לאן לפנות. כיהודי, וכבן לשושלת רבני חזיזה מאלגייר מה היה טבעי וסביר יותר מאשר לחפש יהודים בבית הכנסת? כך התעניין, חיפש ומצא שכונה יהודית בעיר. הוא נכנס לבית כנסת ב״רחוב היהודים" והתיישב על ספסל עייף, ללא כוחות. בעל האטליז, דהן, נכנס למקום ומצא אותו שם. התרשם ממראהו הנאה, מעיניו הירוקות ומגוון עורו הבהיר ושאל: "מה אתה עושה כאן?"

"אני לבדי. יהודי. הגעתי היום מרחוק ואני לא מכיר פה איש." השיב הנער.

מאחר והיה בודד, הציע לו דהן לבוא לגור איתו בביתו, בתנאי שיתחתן עם אחת משש בנותיו. שלמה, הנער הצעיר שמח על ההצעה. כך יוכל גם לקבל קורת גג ואוכל. הוא הצטרף לדהן על מנת לבחור את אחת מבנותיו.

שלמה הצעיר הביט בהן ובחר בסבתי, חנה.

מאחר ושניהם היו צעירים לא התקיימה חתונה מיד, אלא נקבע שיינשאו בהמשך. למעשה, הם היו מאורסים.

שלמה הצטרף כבן למשפחה והחל ללמוד את מקצוע הקצבות באטליז, אך הטיפול בבשר לא היה לרוחו. לאחר זמן קצר ביקש ממארחו שיניח לו לעבוד במקצוע אחד שאליו הוא נמשך, חייטות ותפירה. דהן התאכזב, אך הבין שלא יוכל לכפות את המקצוע שלו על חתנו לעתיד.

רק לאחר מספר שנים התחתנו השניים.

שלמה עסק בחייטות אך פחות ב'עשיית כסף^',. לפרנסתו הסתובב בין הכפרים המוסלמים שהקיפו את סאפי וביצע עבורם עבודות חייטות. אלה לרוב לא שילמו לו בכסף, אלא במצרכי מזון כמו עופות, קמח, ירקות וכדומה. המצרכים לבדם לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה הצעירה שהקים.

הדלות הייתה גדולה וסבתי, חנה, הניחה בערבי שבת אבנים מתחת למפת השולחן כדי למלא את מקומן של החלות שאותן לא יכלו לקנות.

הם גרו ברחוב תלול שנקרא"תנג'ריפט" ליד"באב אל שעבה", והיה קשה להגיע אליו בעלייה. חדרים נוספים בבית הושכרו לספרדים או פורטוגזים שעבדו בדגה.

בחדר הקטן והדל נולדו לסבי ולסבתי שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי, סול אמי, אהרון, חיים ומדלן.

שני ילדים נוספים נולדו להם, נסים ורשל. אלה, נפטרו בגיל שנתיים וארבע ממחלות זיהומיות שהיו נפוצות באותה תקופה. שני פעוטות יפים מאוד, תמימים ומקסימים שלא שרדו את החיים.

סול אמי, בלטה ביופייה הרב. באותה עת לא היה מקום לכל הילדים בבית הספר אליאנס, אבל הייתה לה הערכה עצומה לנושא ההשכלה וכבוד רב ללימודים. היא עזרה לאמה, חנה, בעבודות הבית השונות. אחיה הצעירים אהרון, חיים ומדלן, התקבלו לאליאנס. לעומתם, האחים הבוגרים יותר, לא הלכו לבית הספר. דוד, משה, מרדכי וסול. כולם העריכו השכלה וניסו ללמוד צרפתית בדרך החיים ושפת התקשורת ברחוב.

באותם ימים, די היה בסיום לימודי בית הספר היסודי באליאנס כדי להתקבל לעבודות כמו פקיד בנק או פקיד ממשלתי. מי שהמשיך וסיים חטיבה, יכול היה לזכות במשרה בכירה אף יותר ללמדכם מה הייתה רמת ההשכלה בבית הספר ׳אליאנס׳ והידע הרב אותו רכשו התלמידים.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

עמוד 24