כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

פרק שלישי

לפני שירדו ליפו ברכבת חש יעקב חובה לבקר ברובע היהודי, כדי לגעת באבני העיר רוויות הקדושה. וכדי להיפרד מחותנתו, איטה ־ אימה האהובה של ברוריה, לפני שיעזבו את הארץ. בבואם אל שער יפו הגיחו שני שוטרים אנגלים, לבושי מדי חקי מגוהצים, בעת סיורם היומי אל תוך הרובע היהודי. שם החליט יעקב, בניגוד לפעמים קודמות, שעליו להתעכב בצלמנייה ברחוב הפטריארכיה הארמנית ליד כנסיית יעקב הקדוש, כדי ליטול מזכרת מיוחדת מארץ הקודש. הצלמנייה של צדוק בסן היא המקום המתאים לכך, חשב בליבו. תמונת מזכרת לאחי, מזכרת מירושלים. כשדרכו רגליו בשערי הצלמנייה התמלא ליבו שמחה גדולה. עתה תהיה בידו מזכרת מיוחדת, תמונה, פאר היצירה מעירם של דוד ושלמה.

״אין חידושים כאלה בכל מקום, בני אדם באים והולכים מן העולם ואילו תמונות יכולות להישאר לעד, לעולם!״ אמר צדוק, בעל הצלמנייה. הוא התפלא מכוונתו של יעקב לקבל עשרה עותקים מן התמונה שיצלמו. לנוכח פניו המשתאות, כאילו לסבר את אוזנו, הוסיף יעקב: ״תמונה למשפחת בוגנים על רקע העיר העתיקה – היא תוכיח עשרה דורות אחר כך כי חומות העיר עמדו על תילן,״ אמר כשהוא משווה לדבריו נימה נבואית.

״בשביל מה לבזבז את הפרנקים המעטים שיש לנו על התמונות האלה?״ שאלה ברוריה בתמיהה, ״זה רק נייר שמתכלה עם הזמן.״

״עוד תיווכחי בבוא היום,״ אמר יעקב בביטחון מלא, ״אחזיר כל אגורה ששילמתי בעדן! ״הוסיף והיה בטוח בעצמו. כשהצטלבו מבטיהם, ראה יעקב על פניה כי תשובתו אינה מניחה את דעתה והיא מעקמת את פנים. כדי להפיס את דעתה אמר יעקב: ״תמונות כאלה שוות זהב ואין במשפחתנו הרבה מהן. הן עדות לכך שאנו קיימים בזמן הזה. כשנספר על ארץ הקודש ועל חברון, איש לא יאמין לנו בלי הוכחה נחרצת. דעי לך כי רבים בתטואן יהיו מוכנים לשלם ביד נדיבה תמורת תמונה של ירושלים. חלומות וכיסופים יבואו לקיצם ויתממשו לנגד עיניהם, יראו את זיוה של העיר, שניטל מהם בשנות הגלות, האור יעבור מבעד לתמונה ויחדור אל הלבבות.״ ברוריה לא השתכנעה מדבריו והבהירה שאין באפשרותם להוציא סכום גדול על תמונות.

צדוק בעל הצלמנייה עמד במקומו והקשיב, הנהן בראשו ואז אמר: ״אדון בוגנים, אני אפתח לך שלוש תמונות, תשלם לי על שתיים. באחד הימים תמצא את הדרך לשלם לי את הסכום הנותר, אתה עוד תשוב לירושלים בעזרת השם. אני אהיה בוודאי כאן בצלמנייה, אם ירצה השם, ואם לא, תמצא כאן את אחד מבניי. אני מקווה שתאריך ימים ותשלם להם, אפילו בעוד מאה שנים, העסקה הזאת תהיה ברית בינינו,״ פסק. ״אדון, אני…״

״אל תוסיף מילה אחת! כל המוסיף גורע, אני מאמין שאתה תקיים את ההסכם בינינו, אתה צריך רק להסכים.״

״אני מסכים, אדוני,״ אמר יעקב בהתרגשות, חייך ולחץ את ידו. אז הביט אל ברוריה, כאילו רצה לומר לה שבזכות דבריה יהיו בידו שלוש תמונות. לפתע הגיע בכור כהן, אחיה של סבתה איטה, שעזב את האטליז ובא להיפרד. יעקב, ברוריה, רחמה, איטה ובכור גדל הגוף, שעוד התנשף, נעמדו כולם מול מצלמת העץ. לחיצת כפתור קטנה באצבעו הרגישה של צדוק הצלם והזמן עמד מלכת עד קץ הימים.

כשבאו לאסוף את התמונות עטף אותן הצלם בנייר לבן של חנוונים העוטפים גבינות, בירך את יעקב לשלום ונתן לו את התמונות, וזה הכניסן לתיק העור יחד עם פמוטי הנחושת העתיקים וספר תפילה נדיר שהורישה לו אימו לפני מותה – שאותם שמר קרוב אל ליבו. את התמונות ויתר המיטלטלין היקרים הכניס לארגז ועלה על הרכבת מירושלים לכיוון יפו. את ארגז העץ הקטן הניח ליד מושבו ועליו הניח את כף רגלו, להבטיח שלא יזוז ממקומו מטלטולי הדרך או מיד נעלמה אשר תיקחהו. ארבע שעות לא הניח יעקב את עיניו מן הנוף ואת רגלו מארגז העץ. הרכבת שעטה דרך עמק רפאים, בדרך עברה מאה שבעים ושניים גשרים עד לעיר רמלה, כמו שהבטיח לו צדוק הצלם. ארבע שעות בהה יעקב, בין גשר לגשר, בשקריות הפורחות. אותן שקדיות פורחות שקיבלו את פניו כשעלה לירושלים – זמן נצחי שאותו רצה לשמור בזיכרונו, רגעי חסד בארץ הקודש. מדי פעם הביטה ברוריה בפניו וראתה שהוא משתומם מהנוף ומהפרדסים הפורחים. היא לא הייתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי לראות על פניו כי ההחלטה לעקור את משפחתם מחברון הייתה כרוכה בייסורים ובכאב לב. טלטולי הרכבת, פיה הקיטור שדבק בו ומושבי העץ הנוקשים היו קשים מנשוא ליעקב. כשנעצרה הרכבת בתחנה האחרונה, בנווה צדק, מצא עצמו יעקב מתבונן בסקרנות אל הבאים בשערי הארץ – לא חלום מאז ראשית הדורות כפי שהאמין אז, כי אם חלום ושברו ראה יעקב בעיני רוחו. חלום של עולים מזה ויורדים מזה, של נכנסים ושל יוצאים, של חולמים ושל שבורי לב, והוא אינו אלא פליט הנמלט מחידלון אישי, רעב ועול סוחרים שרדפוהו, ושגרת יום אינטנסיבית בשנים שלאחר המלחמה.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 31