סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יב.אכזריותה של אם חורגת.

יב.אכזריותה של אם חורגת

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באיש שאשתו מתה עליו והותירה אותו עם שני ילדים, בן ובת. לאיש היתה שכנה שבהעדרו טיפלה בילדים, פינקה אותם במתנות ושחה עמם בלשון רכה ומתוקה מדבש. יום אחד אמרה השכנה לילדים: ״זמן רב חי אביכם ללא אשה, וכבר אמרו חכמים:

לא טוב היות האדם לבדו. יודעים אתם עד כמה אני כרוכה אחריכם ומטפלת בכם באהבה רבה, אם יטב בעיניכם הדבר, לכו ובקשו מאביכם שישא אותי לאשה״. דבריה נעמו לאוזניהם ובו ביום דרשו מאביהם שישא את שכנתם הטובה לאשה, כשהם מפליגים בשבחה ובמעלותיה. אמר להם אביהם: ״בני היקרים, למענכם נותרתי אלמן, כדי שלא תחושו מנוכרים במחיצתה של אם חורגת, ועתה מששמעתי שאתם מפליגים בשבחה ובמעלותיה, אני דורש רק את טובתכם ומי אני שאסרב לבקשתכם?״ ועוד באותו שבוע נשא האב את שכנתו לו לאשה. בחלוף הימים שינתה האם החורגת את טבעה והחלה רודה בילדים, צועקת וצווחת, וכשלא מילאו אחר דרישותיה היא היתה מלקה אותם ללא רחם עד זוב דם. יום אחד שחט האב עגל צעיר והביאו לאשתו כדי שתכין ממנו מטעמים ותכבד בהם את אורחיו. כל אותו היום עסקה האם החורגת בבישול ובאפיה, תיבלה את הבשר בזעפרן, בכרכום ובכמון והתוצאה – נזיד שטעמו לא יסולא בפז. טעמה האם מהנזיד וראתה כי טוב, נטלה נתח נוסף כדי להשביע את רעבונה וראתה כי טוב הנזיד מאוד. אכלה והוסיפה נתח אחר נתח, עד שגילתה לתדהמתה שלא נותר מאומה בסיר. משהתפקחה מבולמוס האכילה, נחרדה חרדה גדולה ואמרה: ״אוי לי, לעת ערב יבואו האורחים ומה אגיש להם?״ הצטערה צער רב וישבה לטכס עצה, כשכרסה מתפקעת ולחייה אדומות. לפתע קראה לילדה ואמרה לה בחמת זעם: ״לכי והביאי את אחיך מבית המדרש״. מיהרה הילדה החוצה ובדרך לבית המדרש נמלכה בדעתה ונתגנב חשש ללבה שמא האם החורגת מבקשת להרע לאחיה. אמרה בלבה: ״אחזור בידיים ריקות ואומר שהרבי מנע ממנו מלעזוב את תלמודו״, ואכן כך עשתה. שבה אל האם החורגת ואמרה לה את שאמרה. שפכה עליה האם החורגת את כל חמתה והאיצה בה לרוץ ולהודיע שהיא זקוקה לילד מיד. רצה הילדה המבוהלת ושבה עם אחיה. נטלה האם הרעה מאכלת ובחמת זעם שחטה אותו. את נתחי בשרו הכניסה לקדרה, תיבלה ושפתה על האש. לאחר מכן אמרה לילדה: ״והיה כי ישאלוך היכן אחיך, אמרי להם שהלך לסעוד את דודתו החולה ואוי לך אם לא תעשי כדברי״. לעת ערב בא הבעל ועמו אורחיו. האם החורגת גדשה את השולחן במיני פרפראות כדי לפתוח את תאבונם ואחר־כך הגישה להם את נזיד הבשר. שבחו האורחים את ה״תבשיל״ ושבחו גם את הידיים הברוכות שהבינוהו. האחות הקטנה ישבה מכונסת מתחת לשולחן וכל אימת שהשליכו הסועדים את העצמות אל מתחת לשולחן, היתה היא אוספת וצוררת אותם בשמלתה. בעודם יושבים ואוכלים הופיעה ציפור, עמדה על אדן החלון ופצחה בשיר. ניגונו של השיר היה נוגה עד מאוד, ומלותיו היו נשגבות מבינתם של האב ואורחיו, וכך היא שרה:

"מְרָאת בָּאַבָּא עַ'דְרְיטִנִי, מִן צְלִיָוה לֹא עָ'אתְנִי,

בְּלַחְבִּיאֵל כִּתְּפְתִנִי, בְּסְכִּיכְּנַה דְבְחִיטִנִי, פְלְקִרְשִׁי מִלְחְתְנִי.

פְטְוִויזֵן תְבְּחְ'תְנִי, אֵלְדִּיפָּאן עְטָאטְנִי,

בָּאַבָּא יִאכֻּל וְיִמֵס עְדִימָטִי,

חְ'תִי שָׁאקִיקָה תְּבְכִּי וֻתְגְ'מָאע עְדִימָטִי.

סְלְטָאן אַלְכְּבִּיר יְקוּלְוּהָא אְלְסְעִ'יר,

וּסְעִ'יר יִחֵ'לְף חְסָיְיפִי'

תרגום:

״אשת אבי בגדה בי – מבית הכנסת קראה לי,

בחבל כפתה אותי – בסכין שחטה אותי.

על שרפרף הכשירה אותי – בסיר בישלה אותי,

לאורחים הגישה אותי – אבי יאכל וימוץ עצמותי.

אחותי האהובה תבכה ותאסוף עצמותי,

המלך הגדול לקטן יודיע והקטן ינקום את דמי״.

מסמטאות המלאח

היא חזרה ודקלמה בשירה הנוגה את בתי השיר. האב ואורחיו הקשיבו רוב קשב לבתי השיר, ולא הבינו את פשרם.

למחרת, עם זריחת החמה, נטלה הילדה את עצמות אחיה אל מחוץ לעיר, וטמנה אותן בגומה שחפרה על אם הדרך המובילה לעיר. היא ישבה על תלולית הגומה ובכתה בדמעות שליש. דמעותיה הרטיבו את התלולית ועליה עלתה כפורחת גפן, שגרגרי אשכולותיה היו כתפוחים. מדי יום, כשנתפנתה מעבודות הבית הקשות, היתה פוקדת את קבר אחיה ושופכת את מר לבה על קברו. כל אותה עת שאל האב לשלום הילד והאם החורגת השיבה לו: ״אל דאגה אישי, הוא סועד את דודתו״. יום אחד חלף לו דייג סמוך לתלולית הקבר והוקסם מעוצמתה של הגפן ומתנובת פירותיה שלא בעיתם. אמר הדייג בלבו: ״לא שזפה עינו של המלך ענבים אלו, מה גם שהם בשלו שלא בעיתם. אבצור לי מהם מלוא הטנא ואגיש אותם שי לאדוני המלך״, וכך עשה. המלך התפעל מאד מגודלם של הענבים שבשלו שלא בעיתם והרעיף על הדייג רוב טובה – זהב ואבנים יקרות. כשישב המלך לסעוד את סעודת הצהריים, הגישו לו משרתיו טס של זהב עמוס בענבים הפלאיים. משמשך ענב אחד מתוך האשכול, נבקע זה לשניים ודם ניתז ממנו על בגדי השרד. נבהל המלך מאוד וציווה להבהיל אליו את הדייג. הדייג המבוהל התיצב לפני המלך ולא ידע בשל־מה באה לו הרעה הזאת. ״מהיכן הבאת את הענבים?״ שאל המלך. סיפר האיש למלך אודות הגפן שעלתה בין לילה ועל הילדה הבוכיה שהשקתה אותה בדמעותיה. המלך החכם, אשר נהג ביושר עם נתיניו, הבין שדבר מה כמוס מהעין טמון בסיפור הזה. ציווה המלך להביא לפניו את הילדה, וזו עמדה לפניו רועדת ופוחדת. ״אל תפחדי בתי״, הרגיעה המלך, ״ספרי לנו את דבר המעשה מראשיתו ועד אחריתו״. ״מלכי, הוי מלכי״, ענתה הילדה, ״שים ידך על ראשי ובקש עלי חמלה!״ ענה המלך: ״יחמול עליך האל אם תאמרי את האמת״. פתחה הילדה את פיה וסיפרה את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. רתח המלך מזעם לשמע מעלליה של האם החורגת ושלח לקרוא לה ולבעלה. משהובאו לפניו, שאל המלך את האב: ״איה בנך הקטן?״ והאב ענה: ״הוא סועד את דודתו החולה״. סיפר המלך לאב את הסיפור העצוב, לא כיחד דבר. קרע האב את בגדיו ובכה מרה. הרגיע אותו המלך ושאל: ״מה עונש היית פוסק לאשתך המרשעת?״ ובלי היסוס ענה האב: ״ריתמו את גופה לזנבו של סוס והדהירוהו בכל מחוזות שלטונך, כדי שתחוש המרשעת כל זיז וכל אבן, ועל קרעי בשרה יעוטו העורבים״. וכך עשו.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יב.אכזריותה של אם חורגת.

עמוד 93