חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-שתיקה מוזרה.

שתיקה מוזרה

קשר של שתיקה אפף זמן רב את סיפורם של יותר מ־200 אלף יהודים מרוקאים שעלו לישראל בעזרת ה״מוסד״. הדרמה של אגוז היתה המאורע היחידי בסיפור מופלא זה שהגיע לתודעת העולם. לישראל ולמרוקו היו סיבות שונות ומניעים משותפים להוסיף ולשמור על מעטה הסודיות. הנימוק הבטחוני כשלעצמו מצדיק את עמדתם של הקברניטים הישראלים. הסיכונים היו גדולים ביותר. בשנים הראשונות לפעולה הבלתי חוקית היו דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו, ראשי הסוכנות היהודית ואפילו איסר הראל, ראש ה״מוסד״, שרויים בחרדה מתמדת שמא יתגלה דבר קיומה של הרשת לשירות הביטחון המרוקאי. גילוי כזה היה עלול להמיט אסון על שלושים סוכני ה״מוסד״ שפעלו שם באופן קבוע, בזהויות שונות — שלא לדבר על מאות המתנדבים המקומיים, שהיו מואשמים, אילו נתפסו, בבגידה במדינתם (שהפכה ב־3 במארס 1956 מפרוטקטורט צרפתי למלוכה עצמאית).

כלי־הנשק המשוכללים והרבים שהיו בידי הרשת החשאית במרוקו רק הגבירו את החשש. חשיפתם היתה מוצגת בבירור כהתערבות בענייניה הפנימיים של מרוקו, מסבכת את ישראל עד צוואר במישור הדיפלומטי, ומולידה, מן הסתם, דיכוי קשה של האוכלוסייה היהודית המקומית, שהרשת היה אמורה להגן עליה. אין פלא שהראל, שהיה מודע לכל הדברים האלה, השגיח באופן אישי על כל ההיבטים הבטחוניים.

לישראלים היתה סיבה נוספת להטיל איפול כבד על הפעילות במרוקו. דוד בן־גוריון היה נתון אז בעיצומו של מאבק פוליטי חריף בגין ״פרשת לבון״ וטביעת אגוז, אילו נתפרסמה ברבים, היתה עלולה להכריעו סופית. כדי למנוע מצב זה, הוא הקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון. הדו״ח שלה, שסווג כ״סודי ביותר״, ניקה את המוסד מכל אשמה. בן־גוריון זכה לארכה של שנתיים, לפני שהתפטר מראשות הממשלה.

המצב בשטח השתפר בינתיים. בפברואר 1961, זמן קצר אחרי מותו של המלך מוחמד החמישי, הותר ליהודים לעזוב את מרוקו בדרכונים קיבוציים. מרוקו עשתה יד אחת עם ישראל להסוות את המפנה הזה במדיניותה.

המלך חסן השני הצליח לשמור על יוקרתו האישית בכך שטען באוזני נתיניו ש״אינו יודע״ מהו יעדם האמיתי של המהגרים. במרוקו לא התפרסם דבר וחצי דבר על הסכם בעניין זה, שנחתם בקיץ 1961. עיתוני האופוזיציה אמנם כתבו על הגירתן של משפחות יהודיות רבות, אבל לא חשפו שום פרט בקשר לנסיבות החשאיות של ההגירה הזאת – ובעיקר     לא בקשר לסידורים הפיננסיים שנלוו לכך. הרשת היתה חייבת עכשיו להקפיד על ביצוע תנאי ההגירה שהוטלו עליה, שאם לא כן היתה חלוקת הדרכונים נפסקת לאלתר. מרוקו, מצידה, היתה חייבת לשמור על מראית עין כלפי מדינות ערב. כחברה בליגה הערבית, שנמצאה בשליטתו של נאצר, נאסר עליה לקיים כל יחסים שהם עם המדינה היהודית – וחסן השני לא רצה ולא היה יכול לנער את חוצנו מהליגה הערבית.

כך או כך, הקשרים בין מרוקו וישראל, שנוצרו כדי להסדיר את הגירת היהודים, הלכו והתפתחו, והתרחבו במרוצת הימים לתחומים שונים. יחסים אלה, פרי יוזמתו ופעולתו של ה״מוסד״ היו עתידים לאפשר שיתוף בין שתי המדינות, בכל מיני רמות' בידיעת הקברניטים. כך היה בקשר להעברת חומר מודיעיני, בעיקר בנוגע למהלכים של האופוזיציה המרוקאית, ולפרשת בן־ברקה. כך היה גם בקשר ליוזמות הדיפלומטיות של מרוקו למען השגת שלום במזרח התיכון. כל אלה נולדו בראשית שנות השישים, בעצם הימים שעשרות אלפי מהגרים עזבו בחשאי את ארץ מולדתם.

שנים רבות נאלצו העולים ממרוקו לחיות עם העובדה, שפרק זה בתולדות חייהם נידון להצנעה גמורה, בנימוקים של בטחון המדינה. הצנזורה הישראלית לא התירה לפרסום שום מידע חשוב בנושא זה. רק בראשית שנות השמונים קבעה ממשלת בגין את כ״ג בטבת — התאריך העברי של טביעת אגוז — כיום זיכרון רשמי לרשתות החשאיות בצפון אפריקה. רק אז החלה הצנזורה הישראלית לאשר פרסומים על הפעילות של הארגון החשאי, הגם שבהגבלות רבות, ובתנאי שפרסומים אלה לא ירחיבו את הדיבור יותר מדי על ההיבטים המדיניים.

שלושים שנה אחרי המאורעות אפשר להסיר את צעיף השתיקה מעל הנסיבות שהביאו את ה״מוסד״ לתקוע יתד בצפון אפריקה, ולאפשר את כינון היחסים בין המדינה היהודית ובין כס המלוכה השריפי. הגיע הזמן לספר את הסיפור המופלא של שש שנות עלייה מחתרתית, שיהודי מרוקו היו גיבוריו האלמונים. בשנים 1954־1964 ידעה הקהילה היהודית במרוקו עליות ומורדות. אם שיבת ציון שמה קץ לגלות בעלת מסורת של אלפי שנים, הנה עבר דור שלם בטרם ניתן ליהדות מרוקו לשוב אל מקורותיה על אדמת האבות.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-שתיקה מוזרה.

עמוד 18