אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-רבם של אלה היושבים על הגדר.

רבם של אלה היושבים על הגדר

הרב ד״ר חזי כהן כתב: סיפורנו מתרחש במרוקו, שהייתה שונה מאוד מאלג׳יריה. יהודי אלג׳יריה הושפעו מאוד מן התרבות הצרפתית; בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג׳יריה, וארבעים שנה אחר כך התפרסמה פקודת כרמיה. היהודים קיבלו אזרחות צרפתית והחלו להתערות בתרבותה. תהליכי המודרניזציה הביאו לתופעת חילון נרחבת. בתגובה, גילו חכמי אלג׳יריה פתיחות וגמישות לצד דבקות במקורות. הם ביקשו להיענות לאתגרי התקופה וניסו ליצור סינתזה בין ערכי המודרנה ליהדות. מרוקו, לעומת זאת, הושפעה אך מעט מן התרבות הצרפתית ויהודיה היו מסורתיים יותר. החילון היה שולי בשלב זה וחילול השבת בפרהסיא היה חריג וזכה לתגובה קשה: חרם!

הרב יוסף משאש חוזר מאלג׳יריה ומשמש בתפקיד מרכזי במרוקו, אך אינו מיישר קו עם הנהוג במקומו החדש-ישן. האנשים שרואים את הרב מסתודד עם מחללי שבת מניחים שמדובר בתקלה, אשר נעשתה מבלי דעת ובתום לב, אולם הרב משאש שובר את המוסכמות: הוא מודע לנעשה ואף על פי כן משוחח עם המוחרם.

הרב משאש רואה עצמו גם כרבם של אלה היושבים על הגדר, ואף של אלה שנטשו את העולם הדתי. הוא נדרש לחזקם, לעודדם ולשמור עמם על קשר. הוא הבין שתהליכי המודרנה והחילון רק ילכו ויגברו, ושאופן ההתמודדות צריך להיות מקרב ולא מרחיק. צריך לשמור על קשר ישיר וחם, ולא לנדות ולהחרים. דרכו המתונה והמכילה הביאה פעמים רבות(אך לא תמיד כמובן) לתוצאות חיוביות:

באחת מהשבתות הלך הרב משאש ברחוב, ומולו ניצב אחד מהמתפללים שנעדר מבית הכנסת זמן רב, ובידו סיגריה. האיש היה נבוך וניסה להסתתר, אך הרב משאש הבחין בו וצעד לכיוונו. כשהגיע אליו שאל הרב בשלומו: ״התגעגעתי אליך מאוד. מנהגי מדי שבת לערוך בסוף התפילה ׳מי שברך לכל הציבור, והיות ואתה נעדר איני יכול לברך אותך. אנא! השתדל להגיע לתפילה, וגם אם התפילה ארוכה מידי – בוא בסוף התפילה.״ הרב משאש נפרד ממנו בברכת שבת שלום ובחיוך. דבריו חדרו לליבו של האיש, ובאמת, בתחילה בא רק ל׳מי שברך' אולם אחר כך הגיע לתפילה מוקדם יותר.

מעין ריבית דרבנן

סיפר מרק אלקובי: רבי יוסף היווה אוזן קשבת בעבור כל יהודי, לא רק לבעיות הלכתיות, אלא גם למצוקות ולבעיות שהתעוררו במהלך החיים. יום אחד בא לבית הרב יהודי אחד אשר פניו העידו על דאגה עמוקה, וכששאלו הרב לפשר פניו הנפולות, הלה התפרץ בבכי והתאונן בפני הרב על מצבו. הוא סיפר כי הוא בעל עסק מצליח, אך לאחרונה שקע בחובות רבים ולא יכול להתחמק מיד נוגשיו, ומרוב הבושה והצער נפל למשכב. הרב הצטער מאוד לשמוע את צערו של אותו יהודי, אך השיב לו מיד שיבוא אליו בחזרה מחר, וינסה למצוא פתרון לבעייתו. הרב שקע בתפילות ותחנונים לה׳ יתברך שיושיע את אותו יהודי, וביקש מבוראו שמהאדם הראשון שיפגוש ברחוב ימצא תושייה ליהודי המסכן. עם סיום התפילה יצא הרב לרחוב שמתחת ביתו והתחיל הולך בדרכו. תוך רגעים ספורים שמע מאחוריו קריאות ״ר׳ יוסף, ר׳ יוסף״. הסתובב הרב וראה את אחד מקרובי משפחתו רץ לכיוונו. כשהגיע לפניו, שאלו בן המשפחה לרבנו על פניו הנפולות. אך הרב ניסה להתחמק, ולאחר הפצרות רבות סיפר לקרובו על המקרה המצער ותפילתו. קרוב משפחתו שמח שמחה גדולה על הזכות שנפלה בחלקו ורץ מהרה להביא את סכום הכסף שנקב הרב על מנת לשקם את עסקיו של היהודי המסכן. בשובו אמר לרב כי הוא מאושר לקיים מצוות הלוואה ״אם כסף תלוה את עמי״.

למחרת מסר הרב לאותו יהודי את סכום הכסף, ולאחר תקופת זמן שב אותו יהודי להשיב את ההלוואה בפנים צוהלות, מסר לרב את הסכום שלווה וביקש להוסיף עוד סכום נכבד מתנה לרב. הרב ענהו שאת זה אין באפשרותו לקבל, מאחר שברור שמתנה זו באה בעקבות ההלוואה שקיבל, ועל כן יש בה ״מעין ריבית דרבנן״…

מחיה מתים במאמרו

סיפור מאת מרן הראשל״צ הרה״ג רבי שלמה משה עמאר שליט״א:

עוד בהיותי אברך צעיר הייתי מהלך לביתו של רבנו בכל ליל שישי והייתי יושב עמו מספר שעות במשך כשנתיים. הייתי אז ללא מעמד ותארים כלל, ובכל זאת רבנו קרבני לתורה ואהבני אהבה גדולה חינם אין כסף, והיה מלמדני רבות בתורה ובדברי חכמה. ופעם אחת, כשהייתי יושב עמו, נשמעו דפיקות בדלת, ונכנס לביתו של רבנו יהודי מבוגר מבית הכנסת המקומי, ואמר: ״שלום עליכם רבי יוסף״, ומיד פרץ בבכי גדול. אני נבהלתי מאוד, אך רבנו שהכירו, קיבל את הבכי בנחת רוח, והושיב על ידו את היהודי, ואז החל היהודי להתאונן על מעלליה של אשתו, שמקשה עליו וממררת את חייו, ועוד סיפר כי כששב מהקניות בשוק אשתו התנפלה עליו ופגעה בו, אזי הודיע כי נפשו קצה בחיים ואינו יכול להמשיך במצב שהוא נמצא אפילו עוד רגע אחד. רבנו השיב: ״אחי, לפני שניכנס לסוגיה, אני רוצה לספר לך סיפור״, והחל לדבר עמו בלשון רכה ובעדינות מרובה, ובלל דבריו בדברי מוסר ובמעשיות צדיקים קמאי ובתראי וכו'… לאט לאט ראיתי איך קמטי הפנים נעלמים ונמתחים, והאור שב לזרוח בפניו של היהודי, ועוד המשיך רבנו בדברי חיזוק ועידוד, וכמה משלים ובדיחות, עד אשר נשתכח מהיהודי צערו ושב לחייך ולשמוח, היהודי הנ״ל הפך לבריה חדשה, ועל כגון דא אמרו חכמים: ״מחיה מתים במאמרו״.

לא המדרש עיקר אלא המעשה

עוד סיפר הראשל״צ שליט״א: ״רבנו היה מעביר שיעורי משנה קבועים לציבור הרחב, ואני הייתי יושב לידו. כל פעם היה תלמיד אחד שמקריא את המשנה ורבנו היה מפרשה ע״פ דברי הש״ס וחידושי הראשונים, היה מביא תמיד את פסקי הרמב״ם על המשנה ולצד זה היה מוסיף להביא חידוש הלכה על המשנה הנלמדת. בעיקר ציטט רבנו את דברי הריב״ש, שנדמה היה לי שהכיר את כל כתביו בעל פה, מילה במילה. וכשהיה מביא לנו את חידושי התורה שלו, היה מציגם בצורה סיפורית, מביא את שם המקום ואת הזמן שבו נכתבה התשובה בכדי לעניין את כל השומעים״. ואכן רבנו דרש על המשנה בפרקי אבות: ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״, דלא הדרשה היא העיקרית והנשמעת ביותר אלא המעשייה שמספרים לציבור, כי אותה לא שוכחים כלל.

רבנו כתב פעם על לימוד התורה שהוא זוכה ללמד לציבור, וזו לשונו:

ואני, העני, זה שתי שנים, אשר גזלתי בחזק יד מעתותי וקבעתי ישיבה לבעלי בתים קרוב למאה, לומד עמהם שעה וחצי בכל לילה בקיץ ובחורף, אחר תפלת מעריב תנ״ך עם פירוש רש״י ז״ל בביאור רחב בלשון ערבית המדוברת, והודות לאל ב״ה גמרנו את התורה, והננו עתה בסוף שמואל ב, וזה לי עשרים שנה מעת שובי מתלמסאן, דורש בכל שבת בקהל רב בעלות המנחה בפרקי אבות ובהלכות חג בחג וענייניו ומוסריו, וכל מה שדרשתי כתוב אצלי על כמה כרכים כתיבה תמה, ועוד מוסיף והולך בלי די, בעזר משדי, וכח המושך אצלי ההמון ובחורי הזמן, הוא חרושי תורה ומאמרי הש״ס והמדרש בשלוב ספורים ומעשיות ומשלים אשר מוליכים השומעים בידם להטעים לנשיהם, כממתקים המחלקים בשמחת חתנים לקרואים להטעים לבני ביתם, וכל ימי השבת הם מספרים דרשת השבת, גם באוצר הסוחרים, ובכן צריר לזה ים גדול של ספורים ומעשיות ומשלים, וברוך ה׳, אשר אני מלא וגדוש מזה, מאשר למדתי, ומאשר שמעתי, ומאשר ראיתי, ואמנם חסר עוד הרבה.

(אוצה״מ ג, סי' אלף תרי)

אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-רבם של אלה היושבים על הגדר.

עמוד 67