תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש

לנוכח תופעה זו ביקש הרב בן חסין מעמיתיו חכמי מרוקו כי יתקינו תקנה : שמהיום והלאה שקודם הנישואין יָשוּמוּ הנדוניה בשומות המזומנות, ואם שמו בנדוניה אלף יוסיפו שליש, ויהיה אלף וחמש מאות, אבל יותר מזה אין –רשות לשום בית דין להסכים עליו כנ"ל.

אכן, כפי שמעיד הרב אבן דנאן, שהביא את הדברים בספרו "הגם שאול", הצעה זו לא נתקבלה, ועם זאת יש בה כדי לשקף את נוכחות הבעיה על סדר יומם של חכמי מרוקו ואת הניסיונות למצוא לה פתרון הולם.

הגבלת חופש הלבוש

לבושו של אדם הוא חלק מאישיותו . מעבר להגנה על הגוף, הוא משמש אמצעי לציון מעמד חברתי כלכלי, ויש בו שיקוף תרבותי המגלם ערך מוסרי ודתי (כגון – לבוש צנוע או חשוף, סמלי לבוש וכיוצ"ב) . לבושו של אדם חושף את זהותו, את תולדותיו ואת מקורות ההשפעה שלו .

למותר לומר שלעיתים הטיל השלטון הזר מגבלות מפלות ('גיאר') על לבוש היהודים. כך, למשל, בימי הביניים המוקדמים נצטוו היהודים ללבוש בגדים בצבע צהוב (בשונה מהגוון הכחול שיוחד לנוצרים והאדום שיוחד לשומרונים). לימים, נצטוו היהודים ללבוש בגדים שחורים בלבד  שבלטו בניגודם לצבע הלבן ששלט בבגדי המוסלמים. כמו כן הוטל על היהודים איסור לחבוש טורבן או ולנעול נעליים ברחובות הרובע המוסלמי .

אחת השאלות המרתקות בחקר הלבוש היהודי היא שאלת מקוריותו וקיומן של השפעות החברה הסובבת. באופן ספציפי במרוקו מעניין לבחון עד כמה השפיעה הגירת היהודים מספרד למרוקו על צורת לבושם ה'אנדלוסית' של יהודי"קהילת המגורשים" וזאת בהשוואה ליהודים ה"מקומיים" שהושפעו מתרבות הלבוש הברברית.

עדות מרתקת לגזֵרות אלה, שהיה בהן הרבה מן ההשפלה, מצויה במכתבו של השר משה מונטיפיורי שנמסר לסולטן מולאי מוחמד בעת ביקורו במרוקו בשנת1864  מונטיפיורי נתן לכך ביטוי גם במכתב ששלח לבן אחיו בלונדון :

ליהודים בעיר זו, וללא ספק בחלקים אחרים בפנים המדינה, מותר להתהלך ברחובות רק יחפים. יהא זה מאורע מאושר בשבילם אם אוכל להניע את הסולטאן שיבטל את סימני ההפליה המשפילים הללו וכן שינהג בשוויון כלפי כל נתיניו ללא הבדל דת .

עדות מאוחרת יותר לגזֵרה זו מצויה גם באיגרת ששלח רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 לא' לאב, מזכיר חברת כי"ח, שבה הוא מתאר את המסחר מחוץ ל'מלאח' היהודי: "ויש להם [=ליהודי פאס] במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגליים בתקופת תמוז וביום סגריר".

משכך, היה "חופש הלבוש" לחלק מ"חופש הביטוי" של אדם . עם זאת, כשאר זכויות האדם, ניתן להגביל גם חירות זו לתכליות שונות, ומקצתן מנויות גם בדין הישראלי, כפי שיפורט להלן. יתר על כן: כאשר מדובר על הגבלת לבוש שנוהגת גם ב"רשות הרבים", היא עשויה לעלות גם כדי פגיעה ב"חירות התנועה".

במשפט העברי מצויות נורמות שונות שתכליתן להגביל לבוש מסוים ל"תכלית ראויה", כגון דיני עבודה זרה, איסור הליכה ב"חוקות הגוים" והתרחקות מהם, דיני צניעות וכיוצ"ב . "דיני המותרות" משתלבים במגמה זו וביטוי להם ניתן בתקנות שונות ממרכזים שונים. כך, למשל, נתקנו בקושטא ובסלוניקי למן מחצית המאה הי"ח ואילך תקנות שונות שאסרו על לבישת מחלצות מפוארות:

ובעונותינו בזמנינו פרצו גדר ההנהגה, זכרים בפני עצמם לובשים מחלצות, וסובבים בחוצות להטיל קנאה, ונקבות בפני עצמן הפריזו על המידה להתקשט בתכשיטי זהב ואבן יקרה אשר לא היה לעולמים בירושלים, ותלכנה נטויות גרון, את תפארת התכשיטין ומלבושין , היא שעמדה עלינו לכלותינו מהגוים מחזיקים את ישראל בחזקת עשירים, ומעלילים עלי הם לאכול את בשרם, אי לזאת למגדר מלתא [=לגדור את הדבר] ולהציל את ירושלים מן ההפכה, גוזרים אנחנו בכוח התורה ובכל אָלוֹת הברית בענין התכשיטין ומלבושין לזמן עשר שנים, אולי יחנן ה' וכי יתקנו הנהגתם יקל עול ההוצאה, והאדמה לא תשם, אפילו בחוץ לארץ בערי המלוכה, כשיראו לבני עמנו לבושי מכלול, מחמת קנאה יעלילו עליהם, קל וחומר בירושלים, שאילי הארץ לובשים בלים ומטולאים, וכי יראו לישראל לובשים בגדי חמודות, חורקים את שִניהם ומעלילים, ודין גרמ"א [=וזה גרם] לריבוי הוצאות .

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

עמוד 119