ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
משפחת אלבאז היא משפחה עניפה במארוקו מצאצאי המגורשים מספרד וחלק נכבד ממנה היה מרוכז בערים מקנאס, פאס, צפרו ומראקש. במאמרינו נתמקד בחכם אחד ומיוחד שהותיר חותם ביצירתו הברוכה והמגוונת רבי רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו.
העיר צפרו
צפרו, עיירה עתיקה, היא נמצאת דרומית מזרחית מהעיר פאס במרחק של עשרים ושמונה ק"מ. פאס שימשה לה כעיר מחוז וכמרכז כלכלי ותרבותי. בספרי דברי הימים, של היהודים ושל הגויים לא השתמרו זיכרה של צפרו וזכר תושביה הגויים והיהודים מתקופה קדומה. מידע על הקהילה היהודית בעיר השתמר רק ממחצית המאה הי״ז, וגם אלה הם ידיעות בודדות ומקוטעות. קשרים הדוקים היו בין שתי הקהילות פאס וצפרו. המידע על הקהילה הלך וזרם ביתר שאת החל מראשית המאה הי״ח ואילך. רבי שאול סירירו מחכמי פאס פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז, כשהחליט להוריד מעליו את עולם הכבד של הציבור בפאס, הוא ברח לצפרו. כפי שהוא כותב:
בזה החודש (=חשון שפ"ג-1622) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים, ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לסי״ך עלי, ששולט בכפר צפרו, שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי כבוד גדול ושלחו אותי.
הוא מציין את צפרו ככפר, וגם סמוך לראשית המאה הי״ח עדיין היא מוזכרת ככפר. משפחת אלבאז שבעיר צפרו מוצאה מהעיר אזאווייה, בשנת התכ״ח (1668) מולאי אראשיד החריב את העיר אזאווייא והגלה את תושביה הברברים, ונתן אורכה ליהודים של שלשה ימים לצאת מן העיר. הם נטלו כל מה שיכלו לשאת ובאו כאלף ושלש מאות משפחות לעיר פאס וחלקם עברו לעיר צפרו ולשאר מקומות. ורבי רפאל משה אלבאז, כשהעתיק לחיבורו 'כסא המלכים' מספר 'דברי הימים של פאס למשפחת אבן דנאן' את סיפור הגלייתם של יהודי אזאוויא לפאס, מסיים: "ואני הצעיר המחבר מבני בניהם, כי זקנינו הנבון וחשוב הגביר המרומם הרי יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים, אשר אני הצעיר דור שביעי לו".
מבני המשפחה נמנו ראשי קהל וחכמים החל מהמחצית השניה של המאה הי״ח. שלושה דורות רצופים של תלמידי חכמים מצויינים. הסב, הבנים והנכדים, שהם: רבי יהודה, האחים רבי שמואל ורבי עמרם, והנכדים רבי רפאל משה ב״ר שמואל ורבי אבא ב״ר עמרם.
הערת המחבר: על החכמים הנזכרים ראה מלכי רבנן בערכם; ר״ד עובדיה, קהילת צפרו, ירושלים תשל״ה- תשל״ו, ותשמ״ה [להלן: קהלת צפרו], ח״ד, תולדות הרבנים, בערכם. הרחבתי הדבור על כל אחד מהם במאמר הגדול הנ״ל בהערה 1, שיתפרסם במקום אחר. רבי יהודה בה״ר משה נולד בשנת התק״ל ונפטר בט״ו בשבט תר״ז (1770-1847). רבי שמואל בה״ר יהודה נולד ד' סיון תק״ן ונפטר בפאס בי״ב תמוז תר״ד (1790-1844). ורבי עמרם בה״ר יהודה נולד בט״ז חשון תקנ״ט נפטר בראש חודש טבת תרי״ז(1798-1857). רבי אבא בה״ר עמרם נולד בי״ד תשרי תרי״א ונפטר בכ״ו אלול תרח״ץ (1851-1938).כולם היו תלמידי חכמים והשאירו יצירה ברוכה ומגוונת.
רבי רפאל משה אלבאז
רבי רפאל משה אלבאז ב״ר שמואל [להלן: הרמ״א] נולד כצפרו בשנת התקפ״ג ((1823, עוד בצעירותו ניכר שנועד לגדולות. אביו השתדל להשגיח עליו שינצל כל זמנו ללימודים ואף הטיל עליו בשעות הפנאי העתקת ספרים מכתבי-יד. גם מטבעו היתה לרמ״א אהבה ומשיכה לשקוד על לימוד התורה, כדבריו:
כי תלי״ת[תהילות לשם יתברך] מימי חורפי נתתי לבי לשמוע בלמודים וכל ימי גדלתי בין החכמים שרפים עומדים, הם הרהיבוני, מנוח הדריכוני, וצדקתם היא סמכתני. כי בהיותי עול לימים נגעה בי יד ה', ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה. והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני, מלך רחמן גבר חסדו עלי. ואף אם הוגה, רחם כרוב חסדיו, והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת הרב מר דודי זלה״ה. לשקוד על דלתות תורת ה' תמימה מאירת עינים, מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות לדרש ולתור בש״ס ובפוסקים, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים.
בהיותו כבן עשרים נפטר עליו אביו, ובכל זאת המשיך בלמודיו בישיבת דודו רבי עמרם שכנראה אף תמך בו תמיכה כספית. הרמ״א נמנה על השוחטים בעיר.
בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי אברהם מאמאן שהיה עשיר ומראשי הקהל."
תפקידיו
בשנת התרי״א (1851) בהיותו כבן עשרים ושמונה הוסמך על ידי הרבנים: רבי עמור אביטבול ורבי עמרם אלבאז לדון ולהורות, בשנת התרי״ד (1854) מופיע שמו בין הרבנים הנתמכים על ידי הקהילה. באותה שנה אנו מוצאים אותו חותם בפס״ד עם רבי עמור אביטבול ודודו רבי עמרם אלבאז. לרמ״א היה בית כנסת משלו ובו הקדיש הרבה מזמנו לטובת בני עמו, בהדרכתם לתורה וליראת שמים באמצעות דרשותיו, שיריו ומליצותיו. היה בעל תפילה ותפילתו לא היתה שבה ריקם. הוא היה מוהל מומחה ואף היתה לו ולאחיו רבי אליהו חזקה על כך בכל העיר. הוא היה ממונה על נכסי ההקדש ומפקח עליהם, והוא עצמו היה בעל צדקות ולב רחמן.
השכלתו ורוחב אופקיו
לבד מגדולתו בתורה הוא רכש לו ידיעה רחבה בלימודי חול בכמה מקצועות, ואף כתב בתחומים אלו ספרים. הוא סבר שכל החכמות לא רק שאינן נוגדות התורה, אלא הן מתאימות וכלולות בחכמת התורה, ודרכם ניתן להגיע ולהבין את חכמת האמת. הוא חיבר ספר 'באר שבע' כולל פרקים משבע החכמות. וגם כתב שיר לכבוד הלימוד והידע של שבע החכמות, ובפתיחתו מפרט אותן:
פיוט יסדתיו אף עשיתיו על שבע חכמות, והם: חכמת ההגיון, חכמת המספר [=מתימטיקה], חכמת המדידה [הנדסה], חכמת התכונה, חכמת הניגון, חכמת הטבע,
חכמת האלהות. שכולם מתאימות וכלולים בתורתינו הקדושה וממנה יצאו. והם סולם לעלות אל חכמת האמת. הוא גם עסק בהיסטוריה וכתב כרוניקה היסטורית בשם 'כסא מלכים'.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
עמוד 5
כתיבת תגובה