רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- לקראת העצמאות

לקראת העצמאות
לאחר נחיתת הכוחות האמריקאיים ושיבתה של מארוקו למעגלה של צרפת החופשית חתר סירי מוחמר בגמישות ובעוז־החלטה להשיג את היעד הכפול: שחרור ומודרניזציה למארוקו. מעתה עסק בכך במיומנות מושלמת בפוליטיקה, שבזכותה נתן לו ז׳אן לאקוטיר את הכינוי המוצלח ״מקיאבלי הספונטני״.
הוא השיג את יעדו לבסוף מתוך שניווט ותמרן בזריזות בין שלושת הכוחות שהתחלקו בשליטה על מארוקו: הלאומנות, אל־גלאוי, וצרפת. הוא השתדל להיראות לצרפתים כחומה היחידה הניצבת מול הלאומנות הגואה; מבחינת התנועה הלאומית שימש מגן מפני דיכוי אכזר – המלך ביקש לשמש השראה לתנועה הזאת, ולבלום אותה כמידת הצורך, תוך שהוא מקפיד על אי־תלות בתנועה עצמה שהרי ממילא הוא כבר אבי העם. אשר לגלאוי, אותו השכיל לדון בצוננים וברותחים לסירוגים, עד שהכריע את הפאשה של מראקש.
ביחסים עם צרפת עתיד היה סידי מוחמד להפוך בהדרגה לטובתו את הנוסחה המקובלת בצל הפרוטקטורט: ״המלך מולך, הנציב־הכללי מושל״. הוא השכיל לשחוק את הנציבים־הכלליים אחד־אחד, החל בפיאו חדל־האישים וגמור בגיום הממולח, וכולל ז׳ואן המפחיד. ואף־על־פי־כן לא צייר לעצמו את עתידה של מארוקו בלי צרפת. איש־העקרונות, שסירב לתבוע את העצמאות מצרפת בשעת תבוסתה והשפלתה, ראה רשות לעצמו לעשות זאת מול צרפת חזקה ששבה לאיתנה לגמרי.
ממילא מובן שיהודי מארוקו לא היו בעיניו גורם עיקרי, כל כמה שהתעניין במצבם ודאג למקומם בממלכתו. בפה מלא אמר כי רצונו להעניק להם שוויוןיזכויות למען יהיו אזרחים במלוא מובן המלה – למרבה הפרדוקס, לפי הדגם החילוני הרפובליקאי – ושותפים בבניינה של מארוקו המודרנית.
היהודים מצדם ספק אם אמנם ידעו אל״נכון מה רצונם, שהרי קשורים היו בלב ונפש לסולטן שהצילם אך גם לצרפת שפתחה להם את שערי העולם המודרני, וכן לשיבת ציון, שעליה חלמו דורות על דורות. אכן, כבד היה הנטל על ציבור קטן שכזה.
עמידתו התקיפה של הסולטן מול גרמניה הנאצית זיכתה אותו בהערצתם של יהודי ארצו. אך אין פירוש הדבר שהללו – ועל אחת כמה וכמה נכבדיהם — מוכנים היו ללכת אחריו בדרך הניתוק מצרפת.
אבל הבה נתחיל מבראשית. בחירת יורשו של נוגס ביוני 1943 לא בישרה טובות. גבריאל פיאו שנתמנה על־ידי דה־גול באלג׳יר ביקש להיות, כלשונו, ״פרו־קונסול נוסח רומא״, אך לא השאיר אלא זיכרונות רעים בכל מקום שבו הפעיל את כשרונותיו המפוקפקים: בלבנון, בסוריה ובתוניסיה. אותם מארוקאים שקיוו לתיקונים במשטר יצאו חפויי־ראש מלפניו.
במינוי הזה עשתה צרפת שירות רע לארץ שלא התמקחה עמה בהעניקה לה את בניה ואת משאביה בשעת צרתה. הסולטן והלאומנים התאכזבו, שלא לומר הושפלו. בדצמבר 1943 הקימו חברי מטה־הפעולה, שנאסר ב־1937, את מפלגת האסתקלאל (העצמאות), וב־ 11 בינואר 1944, בקול קורא שהופנה לצרפת, לבעלות־הברית ולמוחמד החמישי, תבעו במפגיע את עצמאותה של מארוקו.
השליט אישר, כמובן מאליו, את הקול־הקורא הזה. הוא חש בתסיסה הרעיונית שלאחר המלחמה ובמושגים החדשים שהביאה עמה: המושג של זכות העמים לממשל עצמי, וגם מושג המאבק העממי. על פמלייתו נוספו מנהיגים צעירים של השמאל הלאומני, ״תורכים צעירים״ שעוד הרבה ידובר בהם, דוגמת עבד אל־רחים בועביד או מהדי בן ברקה. מוחמר החמישי שותף היה לשאיפותיהם, אך לא לקוצר־רוחם.
מכיון שלא היו לו האמצעים לעימות חזיתי ביצע נסיגה טקטית, תמרון שזכה להרגיז ולבלבל את יריביו. ברוח זו יש להבין אותה הצהרה שהשמיע בינואר 1944 באוזני וזיריו במעמדו של גבריאל פיאו: ״המלה עצמאות צריכה להיעלם מן הלבבות ומן הפיות״.
העם המארוקאי הבין אל־נכון את ההתנהגות המדינית הזאת. בפברואר 1945, כאשר קיבל ההמון את פניו בהתלהבות במראקש, הוכיח בעליל כי לא נעלמו ממנו הכוונות המסותרות שעה שגילה מוחמר החמישי את לבו לפני המתקהלים: ״כל יגונותיכם הם יגונותי. כל תקוותיכם הן תקוותי…״
הסולטן פנה ללכת בדרך־חתחתים מסוכנת כאשר ביקש לשכך את התלהבותו הלאומית של הנוער ובתוך כך לנסות ולשכנע את צרפת שתעלה על דרך התיקונים. גבריאל פיאו, שהרבה במאסרים ובהצקות בחוגי הלאומנים, לא הקל עליו כלל את המשימה. הוא בודד אפילו את סידי מוחמר עצמו ועשה ככל יכולתו כדי למנוע אותו מלהתבטא בפומבי! היה זה מצב שהזכיר לאיש שישב עתה על כס־המלוכה את ילדותו האומללה במכנאס.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– לקראת העצמאות
עמוד 95
כתיבת תגובה