אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.שני ״ואזנה״ היו בעירנו

16. שני ״ואזנה״ היו בעירנו

במקהלה של דודי יצחק זכיתי להחזיק בידי כינור, כינור אמיתי, כינורו של וזאנה.

אבל בעירנו היו שניים שקרויים וזאנה.

אתחיל דווקא בזה שלא היה לו כינור, אבל הוא היה אמן באפיית עוגות. עוגותיו של וזאנה היו כל כך טעימות, שנשים רבות הפסיקו לאפות עוגות בגללו. כל אימת שהגיעו לאיזה בית אורחים בהפתעה, יכולתם לשמוע את המשפט, ״לך לוזאנה והב לי כך וכך עוגות!״ בעירנו היה אופה עוגות עוד יותר מפורסם – מוסלמי בשם דריס. החנות שלו קיימת עד היום ונכדיו מנהלים אותה. יהודים רבים נהגו לקנות אצל דריס, אבל אלו שהקפידו על כשרות קנו רק אצל וזאנה.

וזאנה השני, בעל הכינור, היה דווקא צלם במקצועו. אצלו הצטלמו ערביי העיר ויהודיה כל אימת שנזקקו לתצלום למסמך.

באחת החזרות של המקהלה, הופיע וזאנה הצלם עם בתו שהייתה חברה במקהלה. הוא ודודי הסתודדו באחת הפינות. דודי נראה מהנהן, ומר וזאנה התיישב קרוב למקהלה כשהוא מחזיק בין שתי רגליו נרתיק שחור ומאורך.

דודי ציווה עלינו לשיר את השיר ״כותל מערבי״. ״כותל מערבי״ אינו שם השיר, זה השיר כולו, וכשדודי היה מחליט ששרים אותו, היינו מתמלאים באנרגיות חדשות. שרנו בקצב דרמטי ״כותל מערבי, כותל מערבי, כותל מערבי״ ואז היה קולה השמימי של סולנית המקהלה פורץ ועולה ומשייט בין כותלי בית הכנסת בו קיימנו את החזרות. בסתר לבו, כך אני משער, כל אחד מחברי המקהלה קינא בסוליסטית ורצה להיות במקומה.

כל אותה עת ישב וזאנה בעיניים עצומות, עד כי חשבנו שנרדם. בתום השיר, הוציא כינור מבהיק מתוך הנרתיק שבין רגליו, מיקם אותו על כתפו, השעין עליו את סנטרו, כיוון את מיתריו, העביר עליהם את הקשת וללא היסוס ניגן את הקטע של הסולנית.

כאשר סיים, שלף ממחטה כדי לנגב את הדמעות שנגרו מעיניו. אנחנו פרצנו במחיאות כפיים. ואילו אני, שנשביתי לחלוטין מנגינת הכינור, המשכתי למחוא כפיים לבדי, הרבה אחרי שכולם הפסיקו. דודי הודיע שבהופעה המתוכננת של המקהלה, יבוצע השיר לסירוגין על ידי הסולנית ועל ידי כינורו של וזאנה.

וזאנה השתלב בחזרות של המקהלה ואני השתדלתי להיות הכי קרוב אליו כדי לא להחמיץ אף תנועה שלו וכדי לעקוב אחרי משט הקשת על המיתרים. אם אפשר היה ללמוד כך לנגן על כינור, הייתי הופך לכנר וירטואוז…

אהבתי לראות את קפיצות הקשת על המיתרים. אהבתי כאשר וזאנה, מעת לעת, היה צובט מיתר זה או אחר. לימים למדתי שקוראים לצביטות האלה ״פיציקאטו״. כל שערה שהייתה ניתקת מהקשת הייתה מצערת אותי. באחת ההזדמנויות אמר לי וזאנה שהשערות של הקשת לקוחות מזנב סוס.

כששאלתי אותו מה קורה אם נגמרות השערות של הסוס, נאנח: ״אכן, מצב הקשת שלי בכי רע ואצטרך באחד הימים להחליף את השערות שלה, אבל מנין אקח כסף להוצאה גבוהה זו?״ בסתר לבי, חלמתי שאני מתגנב אל איזה סוס וגוזר את שערות זנבו כדי להחליף את אלה שנשרו מקשתו של וזאנה.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה.שני ״ואזנה״ היו בעירנו

עמוד 40

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 229 מנויים נוספים
ינואר 2025
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר