שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?

באצווירא, האוכלוסייה היהודית הייתה תמיד שווה בגודלה למוסלמית ולפעמים אפילו עלתה עליה בגודלה. בתי העלמין שלה הם מן המעניינים במרוקו. כאמור, בבית העלמין החדש נוכל למצוא רמה גבוהה מאוד של כתובות על הקברים. יותר נכון לומר, שמצויה על הקברים רמה גבוהה מאוד של שירה. שירה זו הינה פרי הכישרון הגדול של המשוררים העבריים שחיו בעיר. מלבד העניין שבכתיבה הנעלה הזאת, אנו יכולים להיווכח בכוח ההמצאה והחידושים של הכותבים השונים.
המשורר המוגדורייני יצחק קנפו כתב ב-1979: לפני 100 שנים היו במוגדור 25,000 תושבים, 13,000 מהם היו יהודים. לפני 35 שנה היו 7,000 יהודים ולפני 25 שנה 5,000 יהודים. בהקדמה של Le Mémorial de Mogador ירושלים 1992.
ככל שהתקדמנו והעמקנו במלאכת המחקר ופענוח כתובות המצבות, כך הלכה והשתפרה היכולת שלנו לפענח כתובות והמיומנות שלנו הפכה יותר ויותר מקצועית.
למדנו, שיש תשתית לשונית בכתובות (בחלק מן המצבות, כמעט תבניתית), אשר חוזרת על עצמה במגוון ניסוחים, וזו עזרה לנו לא מעט על מנת להתגבר על כל אותן מילים ואותיות שהושחתו מפאת הבלייה והזמן אשר הפליא בהן את מכותיו.
כמו כן, הרובד הלשוני שהושאל מתוך מקורות הספרות היהודיים למיניהם, סייע בידינו לא מעט לעשות את ההשלמות של אותו חסר שהצבענו עליו לעיל. וכפי שקורה בשירה, גם בסוגה זו של הקינה, מצאנו שמחברי הכתובות, אלו המוזמנות שנכתבו בידי אנשי מקצוע, וגם אלו שנכתבו בידי בני המשפחה, עשו שימוש בביטויים השאולים מן המקורות, תוף כדי הטייתם והתאמתם אל צרכיה של הקינה, אם זה לצורך חריזה או לצורך התאמת הכתוב למנוח.
אוצר ראשי התיבות שלנו הפך לעשיר יותר. למדנו להכיר את כל ראשי התיבות והקיצורים שעל גבי המצבות, במיוחד אותם ראשי תיבות וקיצורים הרבים והמגוונים אשר הוצמדו לשמות הנפטרים, על מנת לתאר את מעמדם החברתי או הרליגיוזי.
מטבע הדברים, כפי שגם נכתב בחלק מהמצבות, אין המצבה יכולה להכיל את כל הניתן להיאמר על הדמות השוכנת כבוד מתחתיה. על כן מצאנו לנכון לאסוף כמה שיותר מידע על כמה שיותר מהדמויות שהצלחנו לחקור אודותן, ואת הממצאים הבאנו בצמוד, לצד צילום המצבה והכתובת שעליה.
אשר כנפו, אחד משני מחברי המחקר, מהיותו יליד מוגדור שעלה ארצה כנער בוגר יחסית, הכיר וזכר חלק מהדמויות, בוודאי הדמויות של משפחתו הענפה. קשריו עם הצאצאים של חלק מבני מוגדור סייעו בידינו להשיג ולאסוף מידע נוסף על אודות חלק מהדמויות המובאות כאן.
אפשר לומר שבתמאטיקה ובפרוזודיה שלהם, המשוררים היוו המשך ישיר של גדולי המשוררים של מרוקו כמו רבי דוד חסין, רבי רפאל משה אלבז ורבים אחרים. גם שירת ספרד מוצאת הדים חזקים בשירה הנמצאת על הקברים במוגדור.
הכתובות שעל הקברים שנכתבו על ידי משוררים נחלקות בדרך כלל לשני חלקים. חלק ראשון ובו הגיגים ליריים על מהות האדם, על החיים והמוות, על אמונה ודבקות בה׳. החלק הזה עונה על כללים ידועים של השירה, המשקל והחריזה. בחלק השני מובאים בדרך כלל האלמנטים הבאים: שם הנפטר או הנפטרת, [כמעט תמיד, בקבר האישה מצוין שם בעלה, כמו למשל: מסעודא אשת הגמו״ן (הגבר המרומם והנעלה) שמעון עמר. אם מדובר בנערה, מצוין שם אביה.] הגניאולוגיה והייחוס שלהם, התכונות שבהן נתברכו, תאריך הפטירה והקבורה ופסוק המתאים מבחינת הגימטריה שלו לשנה העברית.
המשוררים הרבו בשימוש באקרוסטיכונים, בלשון נופל על לשון, בפרפראזות על פסוקים מהתנ״ך או מהמשנה, ברמזים המותאמים לשמות הנפטרים. המשוררים השתמשו בביטויים או חצאי ביטויים מהתנ״ך או מהספרות העברית לדורותיה. הם הרבו להשתמש בנטיות חדשות למילים לרוב לצרכי החריזה.
להלן כמה דוגמאות:
כאשר אדם נפטר ושמו שלמה, הם כתבו ״הנה מיתתו שלשלמה״, פרפראזה של ״הנה מיטתו שלשלמה״ (שיר השירים ג,ז).
במקום הביטוי ״אל קנא״ מצאנו ״אל קנה״ במובן של: נפטר(כי קנה אותו האל).
במקום ״כדת משה וישראל״ ״כדת משה ויהודית״ (כמובן, יהודית הוא שם הנפטרת).
יש לציין כי כל המצבות כתובות בעברית מלבד שתיים הכתובות בצרפתית ואחדות, חדשות יותר, שנוספו לטקסט העברי שלהן גם כמה מילים בצרפתית, אנגלית או איטלקית. היכולת הזאת ליצור מילים או ניבים חדשים או היכולת לתת למילים מובן חדש היא אופיינית לשפה חיה ולא לשפה מתה. בשנים שנכתבה היצירה הזאת שעל הקברים, מ-1877 עד שנות השבעים של המאה העשרים, עם עזיבת כל היהודים את מוגדור, נהגו לומר לנו שהשפה העברית היא שפה מתה בדיוק כמו היוונית העתיקה והלטינית. כשמישהו רצה להגיד שהוא אינו מבין משפט כלשהו היה אומר:! Pour moi c'est de l'Hébreu (עבורי, זוהי עברית!)
יהודי מוגדור ברובם – כמו שאר יהודי מרוקו – לא הבינו עברית. הם קראו אותה בסידור או בתנ״ך, אך לא דיברו אותה ולא הבינו אותה. הילדים למדו לקרוא עברית ב״סלה״ אך לא למדו לדבר עברית. המלמד היה מתרגם לערבית את הטקסט רק כדי שהילד יבין את הנכתב, אבל לא היה לימוד שיטתי של השפה על דקדוקה וכלליה. כאשר גדל, הילד ידע לקרוא היטב אך לא הבין את הכתוב. זה בנוגע לזכרים, אבל כשמדובר בנשים, שהיוו לכל הפחות מחצית מן האוכלוסייה, הן לא למדו עברית כלל ועל כן ידיעת העברית שלהן שאפה לאפס.
לעיתים קרובות, המלמד או החזן בבית הכנסת לא הבינו את מה שהם קוראים ומלמדים.
מי ידע אם כן עברית? רבנים ומלומדים שחיברו את חיבוריהם בעברית. השפה העברית הייתה הקשר בין הרבנים בכל העולם היהודי ויעידו על כך הכתבים והשותי״ם למיניהם.
והינה, בבתי העלמין במרוקו ובבית העלמין שאנו מדברים בו, הקברים כתובים בעברית בעוד שכמעט כל התושבים לא היו מסוגלים לקוראם.
נוסיף לכך גם את העובדה שבמרוקו, היהודים טיפחו קשר הדוק עם המת בכך שעלו לעיתים קרובות אל קברו, בכו עליו, התפללו עליו, סיידו אותו, ניכשו את העשבים מסביבו, שטפו אותו וטיפלו בו, וכל זאת מבלי לדעת מה נכתב עליו. כאשר מת מישהו, משפחתו הייתה פונה לאחד מבוני המצבות(שלעיתים קרובות גם כתב את תוכנה) ומבקשת ממנו לכתוב על המצבה מילים ומליצות המפארות ככל האפשר את הנפטר.
ונשאלת השאלה: למה לא הזמינו טקסט ביהודית-ערבית (כפי שראינו בקברי קהילת תוניס)?
מדוע כשבאו הצרפתים למרוקו והנהיגו את השפה הצרפתית, לא התפתו לכתוב את הטקסטים בצרפתית, שפה שהייתה מובנת גם לנשים שהן אלו שביקרו בקבר ושמרו וטיפחו אותו?
נראה שהתשובה היא שהבחירה בעברית הייתה, כי הכיתוב העברי על הקברים לא היה מיועד למבקרים בבית העלמין, אלא לקב״ה בעצמו או לבית דינו שבשמים שדן את האדם אחרי מותו.
אפשר לומר, שהכיתוב על המצבה היה מעין תעודת מסע אל העולם הבא.
אחת התכונות הכי נפוצות המצוינות על הקברים היא: ״נשא ונתן באמונה״. ביטוי המכוון בדרך כלל לעולם המסחר. נשאלת השאלה: הרי לא כולם היו סוחרים, רבים מהם היו פקידים, רבנים, בעלי מלאכה. אלא הכוונה היא אם כן, שזוהי עדות לכך שהנפטר היה אדם ישר עם עצמו, עם משפחתו, עם הזולת. שהאמת הייתה שגורה על פיו ושהתרחק מכל מרמה.
למה המשוררים כל כך נדבקו לאמירה הזאת? למה לא אמרו ״האדם הזה היה אדם ישר, נאמן…" או ביטויים אחרים מעין אלה?
התשובה נמצאת בתלמוד(שבת לא, ע/א) על האדם המגיע לבית הדין של מעלה.
שם נאמר: "אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונת, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה?״
מכאן אפשר לראות שהשאלה הראשונה והחשובה ביותר היא על יושרו של האדם, ולימוד התורה ומצוות פרו ורבו באות רק אחר כך.
על כן כמעט על כל קבר אפשר לקרוא את האמרה הזאת: ״משאו ומתנו באמונה״
(או ביטויים דומים) בבחינת תשובה לשאלה הראשונה שהוא יישאל כאשר יתייצב בפני בית דין של מעלה. נמצא גם תשובה לשאלה השנייה שבאה בדרך כלל כעדות על לימוד תורה או על תמיכה בלומדי התורה או השכמה לבית הכנסת. השאלה השלישית על עיסוק בפרייה ורבייה בא בדרך כלל בכוונה של פרייה ורבייה בתורה וגם זה מופיע רבות על הקברים. לפעמים נמצא גם שהנפטר או הנפטרת חינכו את ילדיהם בדרכי התורה, וכמעט תמיד נמצא שהאיש הנפטר או האישה הנפטרת "רוח הבריות נוחה הימנו או הימנה.״ כל האמירות האלו באו אפוא, להעיד בפני בית דין של מעלה כי הנפטר זכאי לעולם הבא.
ונשאלת השאלה: ואם שם, כאשר יעמוד בפני בית הדין ישאלו אותו, ״מניין לנו שאכן נשאת ונתת באמונה?"
הוא יענה: "הרי כך כתוב על מצבתי."
ישאלו אותו: "על סמר מה אנו צריכים להאמין לך?"
הוא יענה: ״כי יש לי עדים."
ישאלו אותו: "ומי הם עדיך?״
הוא יענה: "אלו שכתבו את הדברים וכל אלו שעוברים וקוראים את הכתוב.״
ישאלו אותו: ״ולמה אתה חושב שאנו צריכים לקבל את עדיו ״?
הוא יענה: "כי כך כתוב בתורה!"
"הסבר נא!״״ ידרשו ממנו.
והוא יענה: ״כתוב בתורה: על פי שנים עדים יקום דבר!" (דברים יט-טו)
"אבל,״ יגידו לו, ״לנו יש עדים אחרים פה במרומים!"
והוא יענה: ״לא בשמים היא!״(בבא מציעא נט-ב)
הנימוק המנצח של הנשמה הנידונה יהיה: כתוב בפרקי אבות ג׳: "הוא היה אומר:
כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו." וראו מה כתוב על קברי: רוח הבריות נוחה הימנו!
וכך, כל מה שכתוב על הקברים אינו אלא מעין כתב המלצה, תעודת מסע, לקראת המפגש של הנפטר או הנפטרת עם בית הדין של מעלה ולקראת קבלתה לתוך גן העדן, וזו הסיבה גם שהכול כתוב בלשון הקודש.
והרב המספיד יאשר את הדבר בשעת הלוויית המת. הוא יאשר שמה שכתוב על המצבה הוא אמת ויצהיר קבל עם ועדה: ״בגן עדן תהא מנוחתו!״
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?
עמוד 35
כתיבת תגובה