כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.

זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.

 

המשך מהפרק הקודם………..

יום בהיר וחם קיבל את פניהם, שורה של כרכרות עמוסות נוסעים עזבה את נווה צדק וחצתה את הגשר מעל פסי הרכבת לכיוון נמל יפו. אגב, את הגשר בנתה בשנת 1892 ״החברה הפריזאית לעבודות ציבוריות בהוראת מושל יפו, אשר בנה גשר לכבוד אהרון שלוש, מנכבדי העיר.

מרחוב יפו נראתה אונייה עוגנת בקרבת החוף, סירות משוטים הובילו נוסעים וארגזי מטען אל האוניות המרוחקות כמה עשרות מטרים מן החוף. אחרות הובילו עולים שהגיעו זה עתה מהאונייה אל החוף. ים התכלת נגלה בשיא הדרו, ונתפעם ליבו של יעקב. אשרות היציאה היו בידו – השוטרים הבריטים בבית המכס בנמל יפו הקפידו על היוצאים והנכנסים, והיה צורך לצרף הצהרה על סיבת ההפלגה. יעקב כתב במסמכיו ״ביקור משפחה.״ דרכי המעבר, ובעיקר הצפיפות, החום והלחות של יפו, העיקו עליו. כשעבר את פקיד ההגירה הסקוטי בתור הארוך והמייגע התפנה יעקב להתרגש מעט – הוא הביט בברוריה ורחמה הנפעמות הסוקרות את ההמולה סביב האונייה, יושבות על סירת משוטים הדומה לפרעוש רב רגליים השוכב על גבו. במרחק מה מהחוף עגנה אונייה צרפתית, ושמה התנוסס באותיות גדולות ודהויות ״טואש״. הייתה זו אונייה ישנה, רעועה ובלויה וצבעה דהוי, אך מסע דרך הים היה עדיף מאורחת פרדות וכרכרות ביבשה. מבטיהם של ברוריה ויעקב הוסטו לנוכח צעקותיהם של הסוורים על סיפון האונייה. בחוף נראו בני משפחה וקרובים מנופפים בידיהם לשלום, שלום אחרון לפני פרידה מיקיריהם היוצאים אל העולם. יעקב עמד בירכתי האונייה, אוחז בידיו בארגז העץ והביט בצריחי הכנסיות והמסגרים של יפו, ההולכים ומתרחקים. קולם של יתר הנוסעים נבלע ברעש הגלים המתנפצים על ירכתי האונייה המפלסת את דרכה בין זרמי המים. בין התרנים עוד נסקו שחפים, כאילו ביקשו להיפרד מארץ אהובה, ומילות הפרידה שלחש יעקב נבלעו ברחש הגלים ועלו לשמים אל הלא נודע. רחמה לפתה את ידה של אימה בחוזקה, והן לא יכלו לשמוע זו את זו בשל עוצמת הרוח שהחרישה את אוזניהן. ברחמה אחזה התרגשות עזה – הייתה זו הפעם הראשונה בחייה שבה ראתה את הים, צבוע בצבע טורקיז, שהתמזג אל תוך עיניה הגדולות.

יעקוב עמד בצד מסוגר במחשבותיו ובהה בגלים הנשברים על ירכתי האונייה החבוטה. מדי פעם התבונן במלחים המותחים את חבלי התורן אל עוגני קשירה בעוד אחרים מטילים קרסים ומעלים רשתות עמוסות לוקוסים וברבוניות. יעקב השתומם ולא הסיר את עיניו לרגע – רק שתק והביט בהם. בחילה חזקה אחזה בו, טלטולי הגלים גברו והוא נעמד ליד דלת הקברניט במרכז האונייה, כי חשב שהטלטולים שם קטנים. במסע הזה טולטלו מחשבותיו – לא לרגע הזה פילל. מצפונו נקפו ולא הניח לו. עיניו פנו אל פני העולים החדשים הצובאים על שער העלייה לארץ הקודש, מנשקים את עפרה – כיסופים, חלומות, ונבואות בנות אלפי שנים מתממשים לנגד עיניו, והוא מביט בהם בערגה ובקנאה על שמימשו את חלומותיהם, בעוד הוא מנפץ את חלומותיו במו ידיו ואינו משיגם. הוא שב והזכיר לעצמו את הימים הקשים, הבלתי נסבלים, שחווה בחברון, ולרגע קל ייסורי המצפון נעלמו כלעומת שבאו. ברגעים אחדים הטרידה את מחשבותיו האפשרות שהבריטים המשייטים בים התיכון עלולים לעצור את האוניה ממסעה. ימים ספורים לפני שעזב את חברון הלך יעקב לקבל את ברכתו של חכם סולימאן מנחם מני, הרב של חברון. יותר מכל הטרידה אותו השאלה ־ האם מותר לו כיהודי מאמין לעזוב את הארץ? כך ניצל את ביקורו כדי לחדד את הנקודה ולקבל הפעם היתר הלכתי לכך. החכם, שהיה בקי בהלכה, הביא בפני יעקב את פסיקת הרמב״ם – כי הירידה מהארץ מותרת רק למטרות מסחר, נישואים ולימודי תורה – אך לא חסך ממנו תיאורים של הייסורים והקשיים שיבואו עליו והפנה את תשומת ליבו לדברי הפתיחה בספר ״שדי חמד״, שבו כתב הרב החכם יחזקאל מדיני את רחשי ליבו ביום שבו ירד מן הארץ: ״נער הייתי כבן עשרים שנה בצאתי מירושלים. בעיצבון קול ורפיון ידיים עזבתי עיר מולדתי ציון. דמי עליי כעובר על תרי״ג מצוות, והיה קשה בעיניי פרידתה, כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים״.

פעמים מספר חווה יעקב בוגנים פרידות מכאיבות – פעם אחת הייתה כשנפרד מהוריו בעודו עלם צעיר, ופעם נוספת הייתה עתה, כשנפרד מהחבורה הנהדרת של הצעירים התוססים, המשכילים והלוחמניים בני הארץ, בני הקהילה הספרדית. כיצד הצליחו לעורר מרד בחברת עזרה? ביום בו… החליטו לשנות את שפת הלימוד בסמינר לשפה העברית, ויעקב וחבריו הקימו קול מחאה והצליחו להביא לשינוי. עד שנסגר הסמינר, המלחמה על השפה העברית הייתה מעשה שהותיר ביעקב רושם עז.

הזיכרונות צפו ועלו, ויעקב נזכר כיצד בסמינר הכיר את ברוריה, נערה עם פני מלאך, בת למשפחה ירושלמית מהעדה הספרדית. ברוריה למדה במגמת תפירה ואריגה. בימי המחאה הראשונים הם יצאו להפגנות, שם נפגשו והתאהבו, ואף הוציאו יחד עיתון סטירי מחתרתי ובו ביקורת לעגנית לסמינר ולמוריו – מעשה שבאותם ימים נחשב חוצפה, אך גם מעשה אמיץ לכל הדעות. יעקב וחבריו הגו את הרעיון, וברוריה הדפיסה אותו במכונת כתיבה חדישה בשפה ברורה ומדויקת. אך בסתר ליבו יחד עם הזיכרונות התחוללה סופה הקורעת וגוזרת את נפשו של יעקב…

״ההחלטה לעזוב את חברון הייתה מההחלטות הקשות שהיה עליי לקבל במהלך חיי. התרחקתי ממחשבות בעלות אופי דתי שלא הניחו לי ומתפיסות מיסטיות של ספר הזוהר שהתרוצצו במוחי וכמו ניסו למנוע ממני לעזוב את ארץ הקודש, לרתק אותי בכוח האמונה, ולהביאני לכלל החלטה להישאר בחברון, לקיים את רצון הבורא. בשל המעשה התייסרתי כל העת, למרות כמה בריות שמהן רציתי להיפרע ועל אף מגפת השחפת שממנה נסתי על נפשי, עדיין מהדהד במוחי קולו הרועם של אבא, שממנו לא יכולתי להימלט – אפילו על סיפונה של אוניית הנוסעים הרעועה״.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 34

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 229 מנויים נוספים
ינואר 2025
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר