הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.

עד לימיו האחרונים באשדוד, ידע דודי אהרון, בגיל תשעים ומעלה, לדקלם במפגשים המשפחתיים, את סיפורי לה-פונטין La Fontaine שלמדנו בבית הספר היסודי. הוא חזר עליהם ברהיטות ובאינטונציה מתאימה, כאילו למד אותם אתמול.

מסיפורי

le corbeau et le renard, La cigalle et la fourmi, etc

מדלן, הצעירה באחים, התקבלה לבית הספר אליאנס. היא ספרה לי שהמצב הכלכלי בבית היה קשה, ושלא הייתה לה אפילו מחברת. כדי לכתוב את השיעורים, אספה עטיפות של אריזות קמח העשויות מנייר וכתבה על גביהן. ואם זכתה שיקנו לה מחברת, כי אז הייתה זו עבורה חגיגה גדולה.

מצבה הדל של משפחת אמי לא אפשר לכולם ללמוד. אחיה של אמי ניסו להשתכר אפילו בעבודות בהן השכר היה זעום, רק כדי שיוכלו לשרוד.

דוד התחיל לעבוד אצל לה-סיגון(La Cigogne) בהפצת ארגזי בירה ולימונדה שיוצרו במפעל בעיר, אותם העמיס על עגלה רתומה לסוס. כך היה עובר עם העגלה ומחלק את ארגזי השתייה בין בתי הקפה שבעיר. העגלה עם הסוס הייתה בעיני אטרקציה גדולה שמשכה את ליבי. כצעיר בגיל שש או שבע, הייתי רץ לעברו כאשר עבר ברחוב הראשי וקורא לו: "דוד! דוד!" בהתלהבות גדולה הייתי נתלה על העגלה ונוסע איתו כברת דרך.

משה, אחיה השני של אמי, למד חייטות אצל תופר ספרדי בשם Clara, בהמשך, העסיק אותו אבי, רפאל בחנותו הגדולה, מול המבצר הפורטוגזי.

בגיל שתים עשרה הלך דודי מרדכי לנמל בסאפי והתחנן לקבל עבודה, כדי לסייע למשפחה. הוא נדחק בין הסוורים והעובדים שאף הם ביקשו לעבוד שם. "עבודה! עבודה!" הוא קרא בקולו הצעיר כדי לזכות ביום עבודה ולפרוק אוניה שעגנה בנמל, או כל עבודה אחרת שיכלה להתאים לו.

אדם בשם רזון הבחין בנער הקטן והחרוץ שביקש להתפרנס והוקסם ממנו. "ילד, בוא לכאן! למה לא תלמד מקצוע שתוכל הילד מסאפי להתפרנס ממנו?" הציע לו.

הביט בו מרדכי ותחילה לא הבין מה רצונו.

"יש מקצוע מתפתח והוא חשוב מאוד. מכונאות אוניות. תלמד את העבודה תחילה כנער עוזר וכך תהיה לך עבודה מדי יום." הציע לו.

מרדכי הסכים ובלבד להתחיל לעבוד. הוא הביט ברזון כבמלאך שבא להושיעו.

כך החל דוד מרדכי לעבוד בתחום מכונאות אוניות ועשה כל מה שהתבקש בחריצות רבה ובמסירות. מר רזון ראה שהנער נאמן, חרוץ ורוצה להתפרנס.

"שמע מרדכי, אני רואה שאתה ילד טוב. שאתה באמת רוצה לעבוד ויש לי רעיון. אכניס אותך לעבוד במוסך למכוניות. תלמד מכונאות ואני אלמד אותך גם לנהוג."

מרדכי שמח מאוד וכמובן, לקח את ההזדמנות בשתי ידיו. בגיל שמונה עשרה'הוציא' רישיון נהיגה והתחיל לנהוג במשאית של מר רזון. הוא הוביל מזון, חיטה וסוכר עבור משפחת סיבוני, בעלת עסק בתחום הזה. באותם ימים נהג משאית היה צריך לדעת לתפעל גם תקלות מכאניות שאירעו בדרך, לתקן תיקונים קלים כמו החלפת גלגל, ולהיות בעל ידע במכונאות. מרדכי שהיה חרוץ מאוד ומיומן ידע לתחזק היטב את המשאית ולהתמודד עם תקלות שקרו בדרך.

סיבוני פגש את מרדכי בכל עת שהביא אליו את הסחורה והוקסם מחריצותו ומאישיותו.

"יש לי הצעה טובה בשבילך, מרדכי. מדוע שתמשיך לעבוד בשביל מר רזון? לנהוג לתקן את המשאית ולקבל מעט כסף?" שאל סיכוני.

"זאת העבודה שלי ועל כך אני מודה לו." השיב מרדכי. "נכון, אבל אם המשאית הייתה שלך, יכולת להרוויח הרבה יותר."

נאנח מרדכי ואמר: "אם ואם… מאין אמצא כסף למשאית?

כל שכרי נחוץ למשפחתי. אני מעביר אליהם את מלוא הכסף." הסביר.

"אתה לא צריך כסף. אני מציע לך שותפות במשאית שאותה נקנה ביחד." הסביר לו סיבוני.

"אבל איך אשלם את החלק שלי ואין לי כסף?" מקשה מרדכי.

"אני לא מבקש ממך כסף. אשלם גם את חלקך ואפחית אותו בהדרגה, תוך כדי העבודה, מהרווח שיהיה לנו." הסביר סיבוני.

מרדכי שמע את ההצעה ונדהם. באותם ימים, כל נער היה בוגר ואחראי לעצמו. ההורים היו טרודים במירוץ החיים וצורכי המשפחה היומיומיים. מרדכי הסכים והשניים קנו משאית שתשמש להעברת סחורות. מרדכי עזב את רזון ויחד עם סיבוני, הם עבדו והרוויחו כסף רב. סיבוני הציע למרדכי שייקח גם את חלקו, ישלם עליו וכך עברה המשאית לבעלותו הבלעדית של דודי מרדכי. ראה מרדכי שפרנסה רבה יש בעבודת המשאית, והציע גם לאחיו אהרון להצטרף אליו וללמוד את המקצוע. שש שנים ארכו לימודי המכונאות עד לקבלת תעודת הסמכה. בהמשך צרפו גם את אחיהם חיים, ומרדכי קנה משאית נוספת, ועוד אחת. כך הרחיב והרחיב את העסק. דוד מרדכי ראה שיש ביקוש גבוה להובלת שמן עבור מפעלי הסרדינים הפורחים בעיר, והשקיע במשאיות הובלה של 15 טון, יחסית קטנות, זולות יותר ועונות על הצרכים. סוף מלחמת העולם השנייה. האמריקאים מרעיפים את התבואה והשפע שלהם במרוקו. דוד מרדכי זיהה את רצון האמריקאים להחדיר את עושרם וסחורותיהם. הצטרף למאמץ שלהם בהובלות ורכישת סחורות בזול והפצתן אצל סוחרים גדולים, וכך הגדיל עוד יותר את עושרו ונכסיו הרבים.

מרדכי הציל את משפחתו מחיי עוני ודלות אותם חוו לאורך השנים. אמי זכתה בשמלה חדשה, בבגדים חגיגיים, בנעליים אלגנטיות, בשמים מרעננים, תיק יד ואביזרי איפור וקישוט שהעצימו את יופייה.

כך, בזכות יושרה, חריצות ותעוזה הפך אחד האחים לבעל עסק מכובד ורווחי ש'הרים׳ את כל המשפחה.

אמי החלה ללמוד תפירה אצל שכנה שתפרה שמלות, ביגוד לנשים, וילונות, מפות וכיסויים.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.