חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

הנוכחות היהודית הטביעה את חותמה על העבר הקדום ביותר של ארצות המגרב. בתקופת ההתפשטות הפניקית הצטרפו כנראה מהגרים שמוצאם משבטי ישראל אל מייסדי קרתגו בחוף הצפון אפריקני. במרוצת השנים באו בעקבותיהם גולים רבים שוחרי הרפתקאות. לא היתה כמעט תקופה בתולדות עם ישראל שאלפי יהודים לא מצאו מקלט במקומות רחוקים אלה. חורבן בית ראשון, הכיבוש הרומאי של ממלכת יהודה והרדיפות הנוראות בימי הקיסרות הנוצרית הביזנטית הזרימו דם חדש לתנועת ההתיישבות העתיקה. בראשית המאה השביעית הגיעו אל הקהילות בחוף האפריקני יהודים ספרדים שברחו מפני הוויזיגותים.

בתוך זמן לא רב הצטרפו אליהם, כנראה, גם גרים רבים. עקבותיהם ניכרים עד היום בשמות המשפחה של רבים מיהודי מרוקו, שאי אפשר לטעות במקורם הערבי־ברברי. ההיסטוריונים הערבים אף הם מעידים על כך. הבולט שביניהם, אבן חלדון,[ פילוסוף והיסטוריוז ערבי. נולד בתוניסיה, 1332. מת בקהיר, 1406. ספרו העיקרי: ספר הערות על ההיסטוריה של הערבים, הפרסים והברברים.] כותב בספרו תולדות הברברים, כי שבטים שלמים התגיירו בעת הכיבוש המוסלמי כדי להימלט מנקמת האיסלאם. אחד השבטים האלה, שבט ג׳ראוה, העניק למגרב את הגיבורה המגלמת את ההתנגדות הזאת: קהנה, כוהנת אלילית ודמות אגדית, שמתה ב־698, בקרב נגד הערבים.

המצביא המוסלמי מוסא אבן נוסיר, שנולד במכה ב־640 לערך, הצליח לכבוש את צפון אפריקה. בכך נוסד השלטון הערבי במרוקו, שנמשך אלף ומאתים שנה. לאורך כל התקופה הזאת היו היהודים במעמד של ד׳ימי — בני־חסות — שבוטל רק בהסכם הפרוטקטורט, ב־1912. הכובשים המוסלמים הפגינו מידת־מה של סובלנות. אמנת עומר, שהסדירה את היחסים בין המוסלמים ועם הספר, הופעלה בגמישות מסוימת עד סוף שושלת מורביטון (1051־1147). הקהילות היהודיות, ובעיקר קהילת פז, התפתחו ושגשגו. לאחר הפלישה הערבית לספרד, התפתחו קשרים בינן ובין הקהילות הפורחות בטולדו ובשאר ערי אנדלוסיה. אישים יהודים שונים הגיעו לעמדות חשובות בערים הללו, לשמחתם של אחיהם בצפון אפריקה.

היהדות המרוקאית נהנתה מאווירת חסד זו. תור הזהב שלה החל בראשית המאה ה־11, בתנאים המיוחדים של העיר פז. עיר זו, שאידריס השני הקימה ב־809, נעשתה עתה למרכז הראשון במעלה בעולם הערבי, והיתה גם למרכז יהודי עולמי. השפעתה התפשטה מעבר לארצות המגרב והגיעה גם לחצי־האי האיברי.

וכך, בעוד מלחמות האחים בין המואחידון והמורביטון מטביעות את ספרד בנחלי דם, מצאו היהודים מקלט בארצות המגרב. הרמב״ם עקר מקורדובה לפז, ולמד ולימד שם עד 1165. מצבם של בני מעמד הד׳ימי החמיר, מכל מקום, בימי שלטונו של הסולטן אבן יקוב אל מנסור (1184־1199). היהודים נאלצו להתגורר בשכונה נפרדת — מלאח (משמע, גטו) — וללבוש בגדים מיוחדים: גלימה בצבעים כהים, חגורה צהובה ואות קלון צהוב. כן נאסר עליהם לנעול נעליים ולהחזיק בסוס או לשאת נשק, כאזרחים בני־חורין. היהודי לא היה אזרח אלא זר נסבל. עם זאת, הותר לו לשמור על דתו, אבל הוא נדרש לעשות זאת בצנעה. הוא נהנה מהגנה, אבל שילם את מחירה בהשפלה: כל אימת שהגיש לסולטן את המס השנתי, ג׳זיה, ספג סטירה על לחיו בפרהסיה.

היהודים היו שעיר לעזאזל בכל משבר שפרץ בארץ. במאה השתים־עשרה, בתקופת המאבקים הגדולים בין המואחידון והמורביטון, פרצו פרעות רבות במלאחים של מרקש, פז, מקנס וסאוטה. כל מכת רעב או מגיפה עוררו את חמתה של האוכלוסייה על היהודים. במשך מאות שנים הוטל על היהודים מס גולגולת ונגזר עליהם לסבול מאלימות ומתביעות שרירותיות. ועדיין לא דיברנו על מעשי אונס, חטיפות, הריגות…

השפעת הספרדים

מצבם של היהודים השתפר בתקופה שבין המאה השלוש־עשרה והמאה החמש־עשרה, בזכות היהודים הספרדים, שעקרו דרך קבע לצפון אפריקה, בשל הרדיפות שידעו בארצם. גלי הגירה כאלה באו, למשל, אחרי מעשי הטבח שהתחוללו ב־ 1391 בשכונות היהודים בטולדו, בסביליה, בקורדובה, בסרגוסה, במדריד ובוולנסיה. אולם המאורע המכריע מבחינתה של יהדות המגרב התחולל כעבור מאה שנה. זה היה, כמובן, גירוש ספרד ־ סיךוקם של כל ההודם מממלכות ארגון וקסטיליה, בפקודתם של המלכם הקתולם פרדיננד ואיזבלה.

150 אלף יהודים, שביקשו להינצל מהתנצרות וממוות, נחפזו אל הנמלים ועזבו את ספרד בחודשים מארס־יולי 1492. רבים מהם הגיעו לארצות המגרב.

הבאים למרוקו הצטרפו לקהילות קיימות או הקימו קהילות חדשות בערים פז, מקנס, דבדו, טנג׳ר, תטואן, סאלה, עזילה, לרש, ראבאט, סאפי. ביניהם היו מאות תלמידי־חכמים ורבנים שהפיצו את לימוד התורה בארצם החדשה. הם הביאו איתם גם את העיסוק בקבלה, שלא היתה מוכרת עד אז בחלק זה של אגן הים התיכון – ונקלטה מיד.

עד מהרה נוצרו גבולות ברורים בין האזרחים הוותיקים והתושבים החדשים, והספרדים, שהיו הרבה יותר משכילים, השתלטו על הקהילות החשובות ביותר. עקבות המריבות של הימים ההם, וכן של שתי מערכות פסיקה רבנית, שפעלו בנפרד, יתנו את אותותיהם עד 1955.

היריבות העזה ניטשה גם בין הקהילות השונות לבין עצמן. בני פז התגאו, למשל, בעירם, שעלתה, לדעתם, על מקנס או על מוגדור. מצד אחר, בני פז ובני מקנס ראו את היהודי של הרי האטלס כיצור פרימיטיבי, ואילו יהודי טנג׳ר התייחסו אל כל היהודים של ״פנים הארץ״ כאל ״זרים״.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 22