תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

הארון הווזיר

עצם מעשה הארון הווזיר היהודי והדים עליו הגיעו בשורה של מקורות. רשימה חיה, כמעט עדות בלתי־אמצעית, על המאורע נשתמרה ביומן מסעו של עבד אל־באסט, סוחר־סופר מצרי, שערך אז מסע באפריקה ובספרד ושהה באותו פרק זמן בתלמסאן, ובגלל המצב המתוח בפאס לא יכול להגיע לשם. הוא ניצל את ימי ישיבתו בבירת בני זיאן, כדי ללמוד רפואה מפי רופא יהודי מפורסם, ואף קיבל ממנו את ה׳אג׳אזה' כלומר היתר התעסקות במקצוע זה. פיו מלא שבח לרבו משה בן שמואל אבן אל־אשקר, מגולי ספרד ומאלאגה, והוא מציין, שמימיו לא ראה ׳ד׳מי׳ מחונן בכל סגולות הרוח והאופי כמוהו. ואל לנו להתפלא שעם זה מבצבצות מתוך דבריו דעות קדומות ואף יחם של בוז כלפי יהודים.

עבד אל־באסט רומז בין השיטין, כי הארון היהודי היה אדם פיקח, ואילו נשמע אדוניו לעצתו הנבונה, בוודאי היה מציל את חייו שלו ושל יועצו. אין עבד אל־באסט מעלים ממנו׳ כי השפעתו של הדרשן־המסית היתה רבה על השכבות הנחותות בפאס, ואילו הכם־דת מוסלמי מפורסם בפאם נתן את הסכמתו לטבח רק מתוך כפייה ואיומים. הוא גם מגלה את עמדתו הצבועה של המפקח על השריפים, שבי­קש ליהנות מההסתה בלי לסכן דבר.

יהודי מארוקו, הארון ועבד אל־חק היו קרבנות מאמצם של השריפים לזכות באהבת ההמונים במלחמתם לכיבוש השלטון, שלשמו השתמשו באמצעי הבדוק — בליבוי הקנאות הדתית. בדומה לזה אירעו באותה תקופה פרעות ביהודי תואת ויישובם חוסל.

סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

עבד אל־באסט הוא אחד הסופרים הערביים המעטים המקדישים תשומת־לב לעניינים יהודיים. בשל חשיבות תיאורו להכרת התקופה והרקע החברתי ניתן תרגום קטעים מתוך דבריו במלואם:

׳באותה שנה (869) בראשית החודש רביע הראשון(נובמבר 1464), בעוד אני בתלמסאן, הגיעו הידיעות מפאס על התעצמות שלטון היהודים וענייניהם באמ­צעות הווזיר היהודי, שהעמיד אדוני פאס עבד אל־חק המריני, לאחר שהוציא להורג מספר וזירים מבני וטאס, נטר איבה לאחרים מהם וגירש חבורה מבני וטאס, שהתמרדו נגדו, אל מחוץ לפאס. היהודים בפאס השתלטו על המוסלמים, עשו להם עוול ופגעו בהם. עניינם גדל והשפעתם רבתה, עד שאירע לסולטאן ול־ ווזיר והיהודים מה שנזכיר להלן.

׳באחד־עשר בו(בחודש שואל 869—7 ביוני 1465) הגיעה הידיעה מפאס לתלמסאן, כי המון רב מאנשי פאס התקיפו את היהודים בפאס, והרגו אותם עד האחרון בהם. לא ניצלו אלא חמישה גברים ושש נשים, או פחות מזה, והם אשר נעלמו בלי שירגישו בהם. היה זה מאורע חשוב וטבח רב, שהסתיים ברצח (תרגום מילולי: שחיטה) של עבד אל־חק המריני, שליט פאס ובעל המגרב, על אף הוד רוממותו ותפארת אישיותו וממלכתו. ובמקומו עלה איש מ׳השריפים׳ של פאם, הנקרא השריף מוחמר בן עמראן.

סיפור המעשה הוא, כי עבד אל־חק זה מלך על ממלכת פאס פרק־זמן העולה על שלושים שנה והיה נכנע לבני וטאס הווזירים. כזה היה מנהגם בארצות המגרב׳ בפאס. והיה המנהג כי תהיה ההכרעה בה והפיקוד העליון לווזירים, והם האדונים על העם ועל הארץ, המצווים והאוסרים בכל דבר, שום דבר לא יצא לפועל בממלכה זו שלא על דעתם. השליט מבני מרין נחשב בעיניהם ככלי, בדומה לכליפים במצרים כעת בימי הסולטאנים התורכיים (הממלוכים). אמנם הם (בני מרין) יותר חזקים מאשר הכליפים שם. עבד אל־חק לא פסק מלנ­הוג בעורמה כלפיהם ולהשתמש בכל האמצעים, עד שלבסוף המית רבים מהם (מבני וטאם) והוציא להורג את הווזיר יחיא בין יחיא, שנזכר במקומו, כשדובר קצת על עבד אל־חק בביוגראפיות של שנת צ״ט (1459). עמו יחד נרצח בנו של הווזיר הקודם… בגלל זה התפזרה כת בני וטאס, ועבד אל־חק השתלט על העניי­נים ולקח אותם בידו. הוא מינה וזיר מבני וטאם המתאים לרצונו והמשולל כל דעה קובעת. והיה מעמדו בווזירות דומה למעמדו של עבד אל־חק במלכות לפנים; לא השיבות לו ולא מוניטין, אלא השם בלבד (של וזיר). הוא (הסולטאן) מינה יהודי מפאס בשם הארון בן בטש, שהיה חלפן או מתעסק בענייני כספים של הווזירים, וישם אותו לממלא מקום וזיר, בהגבילו את סמכויותיו של הווזיר, ובזה התכוון להקניט את בני וטאס, לאחר שהשמיד רבים מהם ואחרים שם במאסר במכנאם, ומינה מביניהם אותו וזיר נטול־החשיבות, והיה שמו גם הוא אבו אל־חסן עלי, והדביר אותו פעמים מספר, עד שהדבירו לגמרי. עבד אל־חק סילקו הצידה (את הווזיר) בפאם, כאילו הוא תחת אפיטרופסותו, ומנע ממנו כל דעה קובעת בענייני המדינה. כל זאת כדי להקניטו ואחרים מן הנעדרים שבבתי־הסו־ הר. אחרים, מאלה שנמלטו מלפני עבד אל־חק, השתלטו על מחוזות אחדים של (ממלכת) פאס. ונשאר אותו יהודי וזיר למעשה — אין וזיר זולתו, והוא הדובר בשם הווזירות, והוא נשאר נאמן לדתו(היהודית). זה שגרם עונג לעבד אל־חק, כי בזה הקניט את בני וטאס והשפילם.

׳עבד אל־חק קירב ביותר את היהודי ועשאו לאיש סודו, עד שכל הממלכה היתה נתונה בידו. הוא התייחס אליו באמון בסוברו, כי לא ייתכן כי היהודי(בתור לא־מוסלם) יעבור על סמכותו ויחרוג מדרגת מעמדו, כפי שהבין עבד אל־חק. והיה בידי היהודי הכוח לצוות ולאסור בממלכת פאס, אף כי המשיך בדתו היהודית. והיו פונים אליו לפעמים בתואר וזיר. בימיו נתגדלו היהודים בפאס ובשאר מחוזותיה, והיתה להם דעה וחשיבות שם ומשמעת ופירסום. עבד אל־חק היה מרו­צה מזה, אף מתענג ונהנה. והיה אותו וזיר חוגר את החרב בחגורת־ברזל, שעליה חרוטה אות (כלומר: פסוק) ׳הכורסי׳(סורה ב, קנו), וייתכן שאף חרט עליה (את ה׳אני מאמין׳ המוסלמי); ׳לא אללה זולתי אללה ומוחמד שליח אללה' במעמד אדו­ניו היה רוכב על הסוסים, שעליהם טבועות חותמות הווזירים. וההמון הנבער היה מברך אותו בתואר הווזיר. ביום השישי היה (הארון) יוצא עם הסולטאן אל המסגד הגדול, יורד (מעל הסום) ומחכה ליד שער המסגד עד כניסתו של הסולטאן לתוכו, מתיישב לאחר־מכן עד שמסתיימת תפילת יום הששי׳ עולה (על הסום) וחוזר עם הסולטאן. אצל ארור זה נתגלו הרבה דברים מגונים, שחיתות ועבירות, ובאמצעותו גברה השתלטות היהודים על המוסלמים, אנשי פאס. הציבור לא יכול לשאת אותם, שנא את עבד אל־חק בגלל זאת וביקש את הדחתו, אף־על־פי שבני וטאס גם הם פשעו הרבה כלפי הנתינים. אבל אלה היו וזירים מוסלמיים, בניגוד לארור זה, שאינו מבני הדת (המוסלמית).

-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465