מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

תאריך 5 במאי 2025

לאמנת עומר הייתה השפעה עצומה על חיי היומיום של יהודים בעולם המוסלמי, תוך הטלת מיגבלות, הבטחת הגנה, והגדרת קשריהם של יהודים ובני חסות אחרים עם שכניהם המוסלמים ועם השליטים. שכנות מתמדת זו היתה כר לדיון נרחב.

בשנת 1962, החוקר היהודי שלמה גויטיין הודה בכתביו: 'אין נושא בהיסטוריה החברתית האסלאמית שלגביו נאלצתי לשנות את דעתי באופן כה קיצוני, כאשר עברתי מן הספרות אל מקורות התיעוד, כלומר מן המחקר של ספרים מוסלמיים אל הרשומות של הגניזה, כמו בנושא הג'יזיה. למרות שמס הג'יזיה היווה אפלייה ברורה, גויטיין מציין כי הדבר עשוי להיראות בעיני המשקיפים המודרניים כמס שלא היווה נטל כבד מפני שהיה מדורג בגובה של אחד, שניים, או ארבעה דינר, בהתאם ליכולת הפיננסית של הנישום.' עם זאת, הוא הגיע למסקנה כי רושם זה היה 'מתעתע לחלוטין, משום שלא נלקח בחשבון ההיקף העצום של עוני ומחסור שחוו ההמונים, ובעיקר מחסורם הממושך במזומנים, אשר הפך את "העונה של גבית המם" לתקופה של חרדה, אימה וסבל.

חוקר מוביל אחר, פרופ' מארק ר. כהן, הביא תמונה רחבה יותר וחיובית יותר של חוקי מעמד החסות. הוא ציין כי הד'ימי – בשונה מהיהודים בארצות נוצריות בעולם – לא הורחקו מחיי החברה המוסלמית. אמנת עומר אילצה אותם להבדיל עצמם מן המוסלמים, אך הכוונה 'לא הייתה כל כך להוציאם לשוליים, כמו לחזק' את ההיררכיה שבין מוסלמים לבין מי שאינם מוסלמים. כך יישארו הלא-מוסלמים 'במקומם' ולא יוכלו לבצע מעשה כלשהו שעלול לערער את הדרגה הנעלה של המוסלמים או של האסלאם. יחד עם זאת, בני החסות תפסו משבצת מוגדרת בחברה האסלאמית – אמנם דרגה נמוכה אך בכל זאת דרגה. כמו בהינדואיזם, האסלאם הכיר וקיבל את השונה, כמקבילה טבעית של הסדר ההיררכי.'

ההיררכיה בחברה המוסלמית התבססה על בידול האסלאם, תוך הפרדה בין אלה המשתייכים אליו לבין אלה שמחוצה לו. מבחינתם העולם נחלק לשניים: 'משכן המלחמה' (דאר אל-חרב) ו'משכן האסלאמי (דאר אל-איסלאם). משכן המלחמה מונח מחוץ למשכן האסלאם; המוסלמים קיבלו הוראה לצאת לג'יהאד (מלחמת קודש) נגד אלה הכופרים במשכן האסלאם, ולהכריח אותם לבחור בין האסלאם לבין החרב.

יחד עם זאת, אהל א-ד'ימה או בני החסות המוגנים, דורגו מעל כופרים אלה בתוך משכן האסלאם. לקבוצה זו ניתנה אפשרות לשלם מנחה בתמורה להגנה ולחופש הדת היחסי. 'למרות היותם שוליים' מציין פרופ' כהן, היהודים והנוצרים של משכן זה שהוא משכן האסלאם, 'קיבלו נישה מוכרת, קבועה, מובטחת, בתוך הסדר החברתי האיסלאמי.'

היסטוריונים אחרים הגיעו למסקנה שונה. חוקר מוביל בהיסטוריה האסלאמית, אלברט חוראני, התמקד בדרך בה חוו בני החסות את ההגבלות הרובצות עליהם. הוא כתב, כי בין השליט המוסלמי לבין נתיניו הלא-מוסלמים, 'הקשר לא נשען על התחייבות מוסרית.' בתקופות הטובות ביותר, 'גם אם התקיימה מערכת יחסים שלווה ויציבה, הייתה תחושה שהנוצרים והיהודים הם מחוץ לקהילה: הם לא יכלו לחוש כלפי השליט את הנאמנות החזקה והחיובית שנוצרת מתוך זהות של אמונות ותכליות.' ההיסטוריונית בת יאור, גם הצביעה על שינוי דמוגרפי דרמטי במשך שש מאות השנים שלאחר מוחמד, אשר במהלכן 'המיעוט הערבי מוסלמי התפתח לרוב דומיננטי, שהשתמש בדיכוי כדי לצמצם את אוכלוסית הילידים הרחבה, למיעוט דתי נסבל.' דחיקה לשוליים או רדיפות נגד אלה שאינם מוסלמים, היו תלויות בסלחנותו או חומרתו של כל אחד מבין השליטים המוסלמים. שליטים מסוימים יזמו תקופות של חוסר סובלנות דתית, ושל יציאה למלחמה כדי לכבוש שטחים חדשים לאסלאם. בתקופות כאלו, ההגבלות על אנשי הד'ימי יושמו בהקפדה יתירה, ואף עוותו והוקשחו יותר. בתי כנסת וכנסיות נהרסו מידי פעם על ידי הרשויות המוסלמיות שטענו כי היה אסור לבנות אותם מלכתחילה, שכן לא היו קיימים בתקופה הטרום מוסלמית; למרות שתקנה כזו לא נכללה באמנת עומר.

יליד שאינו מוסלמי בדאר אל-חארב (בית המלחמה) יכול להיכנס לשטח אסלאמי – למטרת עסקים למשל ־ בערבות של מעבר בטוח. אדם כזה היה מסווג כ- מוסתאימן וקיבל לידיו את ה- אמאן, תעודה למעבר בטוח או התחייבות לבטחונו, לפיו הוא נכנם לשטח בטוח כאשר הוא מוגן על-ידי סנקציות של החוק על נפשו ורכושו, אך לתקופה מוגבלת בלבד.

בבגדאד, ארבעה חיליפים עבאסידים החמירו במיוחד בפרשנותם לחוקי החסות: הארון אל רשיד, (786-809), עבדאללה אל-מאימון (813-833), ג'עפר אל-מוקתלר (908-932) וגם ובעיקר, ג'עפר אל מותוכל (847-861). בשני צווים, האחד בשנת 850 והשני ב-854, אל מותוכל הורה לנוצרים וליהודים להתקין דמויות של שדים עשויות עץ בבתיהם, להנמיך את מפלס הקברים שלהם לגובה אדמה, ללבוש בגדים עיליים צהובים (צבע דבש), לרכב רק על פרדות וחמורים – לא על סוסים – עם אוכפי עץ מסומנים בשני כדורים דמויי רימונים. הוא גם אסר על ילדים יהודים ללמוד ערבית.

אל מוּתָוַכֵּל היה דוגמה מובהקת של שליטים מוסלמים, שסטו הרחק מפעולות החסד של החיליפה עומר אבן אל חיטאב, ששלט מאתיים שנה קודם לכן.

הראשון מבין ארבעת החיליפים לבית עבאס בבגדד, הארון אל רשיד, העסיק רופאים יהודים שהיו מעורבים באופן אינטימי בהכנת האוכל בחצרו. התייעצות עם יהודים בגין אוכל, הייתה נהוגה בחצרות איסלאמיות רבות, בגלל הידע שלהם בהרכבים של תזונה מאוזנת ודיאטה נבונה. אבל לדברי הסופרת לענייני בישול, קלאודיה רודן, שהיא ילידת מצרים, בתקופת שלטונו של הארון 'הבישול הפך לאמנות עליונה', ותיעוד מאותה תקופה מתאר רופאים יהודים 'מסובים ליד שולחנם של החיליפים ומייעצים להם איזה מאכלים מיטיבים עם הגוף והנפש.'

קירבתם למומחים בתחום זה, היתה חשובה לשליטים המוסלמים. החיליפה אל- מוקתדר, שעלה לשלטון בשנת 908, התקין צו המאפשר ליהודים ולנוצרים לשרת בשתי פונקציות רשמיות: רפואה ובנקאות. מאוחר יותר, חיליפים שרצו להעסיק מומחים יהודים בחצרם במסגרת חוקי הד'ימי, טענו שיהודים מסוימים הועסקו בביצוע פקודות (תנפיד) ללא כל יוזמה אישית (תפוויד). בנסיבות אלה, שליטים שאימצו גישה קפדנית לכללי הד'ימי, גם הפגינו יחס מפלה כלפי הקורבנות של אותם חוקים. הם גרמו בכך סבל להמונים, תוך כדי מתן הזדמנות והענקת זכויות יתר לאחדים מתוכם בלבד.

בתחילת המאה האחת עשרה, אחד החיליפים הוכיח שוב ובצורה יוצאת דופן – עד כמה חייהם של אנשי הד'ימי יכולים להיות בסכנה תחת שלטון מוסלמי. הדבר קרה במצרים בשנת 1008, כמעט ארבע מאות שנים לאחר שהכובשים המוסלמים הגיעו לשם לראשונה. החיליפה אל-חאכם באמר אללה (996-1021) התנער מהגישה הסובלנית בה נקטו החיליפים הפאטימיים שקדמו לו, והורה להרוס את כל בתי הכנסת והכנסיות ברחבי האימפריה הפאטימית, כולל בירושלים. לאחר מכן, הוא נתן 'לבני חסותו' היהודים והנוצרים האפשרות לבחור בין התאסלמות ובין עזיבה של המדינות תחת שלטונו. רדיפתו האכזרית נגד אנשי הד'ימי שבחסותו, הייתה קרוב לוודאי, תוצאה של מחלת נפש, כי הוא הפיל אימה זהה גם כלפי נתיניו המוסלמים. אך שנה לפני מותו הוא שינה לפתע את דעתו, ואפשר ליהודים ולנוצרים לשוב אל דתם ולשקם את מבניהם שנהרסו.

שינוי דעתו של אל-חכים היה מאוחר מדי עבור יהודי ירושלים, שלא היה להם קל לבנות מחדש את מה שנהרס. אבל הדבר שימש כתזכורת לכל היהודים, שהפנימו כי למרות שחוקי הד'ימי מורכבים משני גורמים – של רדיפה מחד והגנה מאידך – מידת יישומם מושפעת ממזגם, קנאותם הדתית ושיגיונותיהם האישיים של השליטים המוסלמים.

אחת הגזירות של הח'ליף, אילצה את היהודים לענוד על בגדיהם ראש עגל, כלגלוג על עגל הזהב של בני ישראל בזמן נדודיהם במדבר.

185 Claudia Roden, The Book of jewish Food, page. בין היהודים שמבחינתם תרופות ומזון היו קשורים בקשר הדוק, היה יצחק בן סולומון הישראלי, רופא עיניים שנפטר בעיר התוניסאית קירואן בשנת 932. הוא חיבר כתבי-יד בנושא חום הגוף, שטן ובדיקת שטן, ואתיקה רפואית. הוא גם כתב מסה שנקראה על-ידי רבים על הקשר שבין תזונה לבריאות כתאב אל-אג'זייה (ספר המזונות), בו הוא הדגיש כי האוכל חייב להיות 'טעים באמת' בכדי שהגוף ומצב הרוח יהנו ממנו. שבע מאות שנה לאחר מותו, ספרו היה עדיין בשימוש בבתי-הספר לרפואה באיטליה. הוא הודפס בלטינית בעיר פדואה בשנת 1487 תחת הכותרת Liber Dietetarium Universalium. מאמרו של רון ברקאי, בספר של נתליה ברגר (עורכת) ,51-2 Jews and Medicine: Religion, Culture, Sciences, pages .189 and Claudia Roden, The Book of Jewish Food, page