חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית-עורך שמעון שטרית

הלחץ של יהודי מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עצומתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום־יום בכל מקום היה-ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם ? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל ? מה מציק להם ומי גירש אותם ? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים לחסידי אומות העולם הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי אומות עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנחירת היהודים לעבר מחנות העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.   

״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם ?״ הקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מיטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה־ שעה על הנעשה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערבים ששנאת ישראל בקעה מגרונם סיפרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת יהודים ציונים אשר גזלו את מדינת הערבים – פלסטין, והקימו תחתיה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת היטלר בערבים.

מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל אפוא סביב מכשירי הרדיו המבוקשים בשוק השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר־כך עלו כמה משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל עלייה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״ ועסק בין השאר גם בכריכת ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת בגדי צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת־בית.

מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי מרוקו באפשרות עלייתם לישראל נתגלו דברים אשר זיעזעו אותם עמוקות. לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי העלייה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקזבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו הלקויה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר אתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־הולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים כדי שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי ירושלים. פעילים רבים מארגון העלייה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות צדקה היו מחרידים ובלתי־נסבלים.

יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי העלייה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי העלייה ולא באו אתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אניח לקחת עולים מנמל קזבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחיה וטיפול מחרידים.

לגוראמה הגיעו שני מכתבים מארץ הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן ? חלום או מציאות ? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה הגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת המשיח. הם התפללו יום־יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר־בוקר, בבית־הכנסת, בצהריים, בארוחות ובערבים, בתפילות ובברכות, בירכו יהודים תמימים אלה בכל לבם ומאודם את הברכה המסורתית־השגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״, או ״ברוך בונה בניין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחירות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, הביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה. קבוצת היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, הצית סיגרייה בניחותא ולאחר שנרגע קמעה, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״ אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מיד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ׳ריש' לידידים, ולקרובים ול…״

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 142