מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.
התפלגות של ההגירה והעלייה של יהודי צפון אפריקה 1980-1948
ארץ המוצא / היגרו לצרפת /עלו לישראל
אלג'יריה / 130.000 / 20.000
תוניסיה / 50.000 / 60.000
מרוקו / 220.000 / 343.000
ס"ך / 220.000 / 343.000
מספרם של יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היה קטן יותר ממספרם של יהודי תוניסיה ואלג׳יריה שהיגרו למדינה זו. מבין עולי צפון אפריקה, יוצאי אלג׳יריה הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שהיגרה לצרפת, ואילו יוצאי מרוקו הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שעלתה לישראל. הסיבה לכך היא שהשלטון הצרפתי במרוקו לא העניק ליהודים אזרחות, ואילו יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 מתוקף צו כרמייה.1 לכן, בשנת 1962, כשאלגיריה קיבלה עצמאות, היגרו רוב יהודי אלג׳יריה לצרפת, ואילו רוב יהודי מרוקו, כ־000 ,260 נפש, עלו לישראל.
אדולף כרמייה, שר המשפטים היהודי־צרפתי, שיזם את הצו להענקת אזרחות ל־35,000 יהודי אלג׳יריה.
גורמי דחיפה להגירה
כאלפיים שנה חיה במרוקו הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם. במחצית השנייה של המאה ה־20 החלה יציאה המונית של קהילה זו, בעקבות גורמי דחיפה חיצוניים ופנימיים. גורמי הדחיפה החיצוניים היו הקמת מדינת ישראל, הסכסוך היהודי־ערבי המתמשך והמלחמות בין ישראל ומדינות ערב (מבצע קדש, ובעיקר, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור). גורמים אלה הגבירו את המתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי והשלטון המרוקאי ובין המיעוט היהודי במדינה ודחפו את היהודים להגר למערב.
גורמי הדחיפה הפנימיים נבעו מהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות: הציונות מזה והאיסטיקלל המרוקאי מזה. בתקופה הטרום קולוניאלית ולאחריה ידעה כל קבוצה אתנית מהו מעמדה המשפטי ומהו מקומה בחברה המרוקאית. אולם בעקבות השינויים הגלובליים במאה ה־20 התחזק הרכיב הלאומי הן בזהותם של יהודי מרוקו(צור, 2001) והן בזהותם של הערבים המרוקאים. זאת ועוד, עלייתה של הלאומיות הערבית ועליית הפונדמנטליזם האסלאמי הביאו להתחזקות היסודות הדתיים בתוך החברה הערבית, והמתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי למיעוט היהודי במדינה נסק. גם שינויים אלו דחפו את היהודים להגר למערב.
איסטיקלל הייתה התנועה הלאומית לשחרור מרוקו בראשותו של עלאל אל פאסי.
נוסף על השינויים הלאומיים והגלובליים, גם ברמה האישית־ הקהילתית התעורר בקרב היהודים הרצון לניידות, לעלייה במעמד החברתי ולקידום מקצועי. המחסור הגדול בבתי ספר תיכון ובאוניברסיטאות במרוקו האיץ את בני הנוער היהודים לחפש חלופות להשלמת לימודיהם מחוץ למדינה. העוני במרוקו והקושי לפרנס משפחות גדולות בכלכלה מסורתית טרום מודרנית עוררו את החיפוש אחר ארצות אחרות העשויות לסייע הן בשיפור רווחת המשפחה והן בפתיחת שווקים חדשים ליוזמות כלכליות. מלבד זאת, העלייה ההמונית לישראל יצרה חלל בקרב הנותרים במרוקו, למרות הרצון להמשיך ולחיות במרוקו מטעמי נוחות, מטעמים כלכליים או מטעמים אידאולוגיים (לא ציוניים או לאומנים מרוקאיים).
צרפת – חלום שהתגשם
צרפת הייתה היעד המועדף על המהגרים ממרוקו לארצות המערב, בין היתר כי שפתה ומורשתה היו חלק מעולמו התרבותי של הדור שגדל בערים ובעיירות במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עבור הדור הזה הייתה השפה הצרפתית שפה ראשונה, ולפיכך די בטבעיות היגרו הצעירים ממרוקו לצרפת ולא לישראל או לאמריקה. זאת ועוד, בעיני בוגרי האליאנס הייתה צרפת הגשמת חלום, וחברי תנועות הנוער היהודיות, ובעיקר הצופים, ראו בה יעד להמשך פעילותם. שיעור הצעירים ובני הנוער שהגיעו לצרפת להמשך לימודים היה גבוה בקרב המהגרים לרפובליקה הצרפתית, כיוון שהמדינה הציעה להם לימודים ללא עלות מזה, והמוסדות התורניים היו ברמה גבוהה ומשכו אליהם את הצעירים שביקשו להרחיב את השכלתם מזה. נוסף על כך, באותן השנים הייתה צרפת מדינה יציבה שהעניקה הטבות סוציאליות לאזרחיה כמו גם ערכי שוויון וזכויות אזרח של ממשל דמוקרטי, אף על פי שקליטת המהגרים בה לא הייתה ממוסדת.
רוב יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היו יוצאי הערים המרכזיות והעיירות הבינוניות. הם השתייכו לשתי הקטגוריות התרבותיות שטבע ההיסטוריון צור: ״מתמערבים״ או ״צרפתים״(צור, 2001). קליטתם בצרפת הייתה בעיקר בערים המרכזיות: מרסיי, ליון, שטרסבורג, פריז ופרבריה. רוב ראשי המשפחות התפרנסו ממסחר זעיר, ממשרות פקידות שונות בשירות המדינה או כ״כלי קודש״ בקהילות (חזנים, שוחטים, משגיחים, רבנים, מוהלים, מחנכים), ומיעוטם היו אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים. בצרפת התפרנס הדור הראשון להגירה כפי שהתפרנס במרוקו.18
ההגירה לצרפת וסוגיה
משנות ה־50 של המאה ה־20 היגרו כ־10,000 בני נוער וצעירים ממרוקו לצרפת, והם נקלטו בה במוסדות שונים: במוסדות חרדיים כמו ישיבת חכמי צרפת והסמינר לבנות תומר דבורה באקם־לה־בן; במוסדות חב״ד בברנואה; בבתי ספר תיכון כמו אקול נורמל, יבנה בפריז ועקיבא בשטרסבורג; במוסדות אקדמיים בערים הגדולות של צרפת ובמוסד העל־תיכוני להכשרת מורים אורט ז׳נבה. עבור מהגרים צעירים אלה ההגירה לא הייתה טראומטית, כי הם ראו בצרפת בית אולפנה מרכזי להכשרתם לחיים. בעיניהם, המרחק ממרוקו לצרפת היה רק גאוגרפי ולא תרבותי, כיוון שהם למדו על צרפת ועל תולדותיה במערכת החינוך של האליאנס, ולפיכך כשהם הגיעו לאקס־לה־בן או לבית ספר יבנה בפריז, הם השתלבו בקלות בתוכנית הלימודים ובחברה המקומית.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.
עמוד 30
כתיבת תגובה