מורשת יהדות מרוקו

ח-נהגו לשפוך את כל המים האגורים בכלים שבבית הנפטר, ובשני בתים הסמוכים מזה ומזה:

כן המנהג פשוט, וכמבואר בשו״ע(יו״ד סימן של״ט ס״ה), וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ז), ובאבודרהם (שע״א) הביא רמז לדבר, ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה, וטעם הענין כדי שלא יפרסמו בפה את פטירת האדם, ויש טעם נוסף, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות, וראה בזה בש״ך(סימן של״ט סק״ט), ובשו״ת מים חיים(ח״ב סימן פ״ד) ובבית היהודי(ח״ג סימן כ״ו ס״ד):

ט-נהגו הנשים לקונן על המת ולעורר בכי ומספד, ויש אף ששרטו על לחייהן, ויש שתלשו שערותיהן, וחכמי ישראל מחו בהן על זה:

כן היה המנהג אצל הנשים, וראה בזה בנחלת אבות (עמוד ע״ח) שיצא חוצץ נגד זה אלא שכתב שאם זה רק הכאה על הבשר מותר עיי״ש:

י-נהגו להקפיד שלא יכנס חתול לבית, כל זמן שהנפטר מונח שם:

כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני מיתה), והכל מכה הטומאה שיש בחתול, ועל ידי זה באים מזיקין למת:

יא-נהגו לשמור שמירה רצופה על הנפטר, ובפרט בלילה, כשנרות דולקים סמוך למראשותיו, ואמירת מזמורי תהילים:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות, ובספר יהדות מרוקו, והכל מטעם רוחות ומזיקין, שכל זמן שיש שמירה עליו ונרות דולקים, אין רשות למזיקין לשלוט בו:

 יב-נהגו להשתדל לקבור את הנפטר ביומו ואין מלינים אותו, אלא אם כן ממתינים לבניו, או חכם גדול לכבודו:

כן נהגו רבים, וכן מנהג ירושלים להקפיד בדבר, וכמבואר בספר נהר מצרים (דיני אנינות סכ״ז), ובדרך רמז אומרים ״תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא״, ומ״מ כשזה לכבודו מבואר בשו״ע (סימן שנ״ז ס״ב) שמותר, וראה במקור חיים (פרק רפ״ב ס״ד ובמקורות שם) וכן ראה בספר פני ברוך (סימן ד׳ ס״ז) בזה:

יג-נהגו שמי שמתו מוטל לפניו (אונן), אסור ברחיצה כיבוס ותספורת כאבל, ויש שנהגו להקל בכל זה באונן:

כן הביא בספר קהלת ספרו(ח״ד עמוד ע״ה), וראה בזה בספר נהר מצרים (אנינות כ״ז), ואולם נהגו להחמיר על פי הרמ״א (יו״ד סימן שמ״א ס״א), וראה בזה בספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד):

נהגו שאין הבנים מתעסקים ברחיצת האב, וכן אין שני קרובי משפחה מהעסקים יחדיו בנפטר אחד:

יד. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ח), ומקורו מהגמר בבבא בתרא (קנ״ד) במעשה דב״ב עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות

עמוד 154

בני חסות כבני בית

בבית נותר עמרן. נער מאומץ שנאסף לביתנו כדי לתת לו קורת גג. עמרן הגיע אלינו אחרי שמספר נערים בוגרים חיו אתנו לפניו ונשלחו לארץ כעולים צעירים. אמי הכינה לו רשימה, איתה היה אמור ללכת לשוק כדי לרכוש מצרכים להכנת ארוחת הצהרים. ביתנו היה פתוח לרווחה לילדים שהיה צורך לאמצם. כמו אותו ילד, שאביו נפטר ואימו לא יכלה לפרנס את כל ילדיה. אבי שמע את הסיפור בבית הכנסת והציע שיביאו את הילד אלינו. למחרת בבוקר עמד בפתח הבית שלנו ילד די גבוה ורזה ובידו צרור בגדים בלויים. אמי הכניסה אותו מיד פנימה ושלחה אותו לרחוץ את גופו. בסבלנות רבה הסבירה לו את נוהל רחיצת הגוף והשימוש בסבון. כמו שמלמדים תינוק, החלה ללמדו את הלכות החיים, נימוסים והתנהגות. כיצד לדבר, לא לצעוק, לא להתפרץ. באהבה רבה ובסבלנות נהגה, כך שהילד שאומץ, יוכל לגבש דפוסי התנהגות בדיוק כפי שספגנו אנחנו. התייחסנו אליו כאל אחד מבני הבית, כמו אל אח גדול. במשך היום היה עוזר לאמי, מבצע שליחויות עבור אבי בחנות ובחלק מהזמן היה לומד את המקצוע שאבי הקנה לו באהבה גדולה, להיות חייט. כך הצילו הוריי יתומים, או ילדים שהיו במצוקה אחרת, ואספו אותם אל ביתנו. איש לא שילם להם על כך ולא תמך בהתנדבות זו. שניהם ראו בכך מצווה גדולה. "ילדים הם מלאכי השם," והוריי ראו חובה לעצמם בסיוע למלאכים הקטנים הללו למצוא את דרכם.

'המאומצים; שהיו כל העת חלק מהבית, הנחילו לנו הבנה והרגשה שבית הוא מקום פתוח, מכניס אורחים, ושעלינו לנהוג ברוחב לב כלפי האחר, במיוחד לזה שידו אינה משגת או שהגורל הפנה לו עורף. אימי מעולם לא אמרה לנו לנהוג כך. במעשיה שמשה דוגמה ולימדה אותנו להיות כאלה. זה התחיל בשתי בנות דודות ממשפחתו של אבא שהיה צורך למצוא להן מקום והוריי אימצו אותן לביתנו. לאחר שבגרו ועזבו, המשיכו אבי ואמי, ואימצו בכל פעם ילד אחר. זה לא היה מתוכנן. זה פשוט קרה.

בכל פעם היו אבי או אמי מתוודעים למקרה של ילד יהודי שזקוק לעזרה והיו פותחים את ביתם ואת ליבם באהבה גדולה על אף המאמץ שהיה כרוך בכך. הקושי לחנכו מחדש, להכיל את הבעיות שעימן הגיע, ולהתמודד עם החוויות הנפשיות מהעבר. התיחסנו אליהם כאל אחים בוגרים. אהבנו אותם, שיחקנו אתם, הקשבנו לצרותיהם, ולפעמים אף הגנו עליהם מפני גערות ההורים לתקן את התנהוגתם. היינו להם לאוזן, לפה ולעין טובה בכל, עד שבגרו. הבית היה עולם של עשיה מבוקר ועד לילה. לאחר שיצאנו לבית הספר אליאנס החלו העבודות השונות. עוזרת בית מוסלמית שגרה איתנו עבדה בניקיון ובכביסות ועזרה בהכנת הארוחות. אימי יצאה לשוק וקנתה מכל מצרף או ירק יותר ממה שהיה נחוץ לה וכמובן את האיכותי והטרי ביותר. קנתה גם לחם פתה, לחם ערבי-מרוקני, שטעמו היה מנחם להפליא.

המטבח היה מתמלא בכל טוב. ארוחת צהרים וערב היו בדרך כלל בשריות מלוות בתוספות של ירקות או תפוחי אדמה, לעיתים רחוקות גם אורז. רק בשבת בסכינה (חמין מרוקאי) הוסיפו אורז עם בשר טחון ועשבי תיבול. לא תבשילים לרוב, גריל טרי של בשר או דגים טריים מטוגנים. בארוחות הערב הוגש בדרך כלל מרק עשיר ולעתים גם בשר. האוכל הוגש בשפע והיו גם קינוחים ומתוקים כמו עוגיות מרוקאיות, שבקייה, מרציפן, עוגיות מאגוזי מלך רכים שאותן מאוד אהבתי. האוכל הרב שנותר ניתן לאחר מכן לשכנים ולאחרים שהיו זקוקים לכך.

לפני חג הפסח וראש השנה התרעננה המלתחה. אמא קנתה לנו, כמובן, בגדים חדשים ואיכותיים. הבגדים הישנים היו נשלחים לבני משפחה אחרים במתנה, כדרכה של אמי, כל העת לתת ולתרום לאחרים. אבי העריץ את אמי, את יופייה הרב, את היותה אצילית שמתלבשת, תמיד, באופן נאה ביותר ומוקפד כאילו הייתה גברת מפריז^,. אמי הייתה מבורכת בחכמת חיים ובעיקר, היה לה לב ענק מלא באהבה וביכולת נתינה.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת

עמוד 39