נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים מנהגי אבלות

ח-נהגו לשפוך את כל המים האגורים בכלים שבבית הנפטר, ובשני בתים הסמוכים מזה ומזה:

כן המנהג פשוט, וכמבואר בשו״ע(יו״ד סימן של״ט ס״ה), וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ז), ובאבודרהם (שע״א) הביא רמז לדבר, ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה, וטעם הענין כדי שלא יפרסמו בפה את פטירת האדם, ויש טעם נוסף, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות, וראה בזה בש״ך(סימן של״ט סק״ט), ובשו״ת מים חיים(ח״ב סימן פ״ד) ובבית היהודי(ח״ג סימן כ״ו ס״ד):

ט-נהגו הנשים לקונן על המת ולעורר בכי ומספד, ויש אף ששרטו על לחייהן, ויש שתלשו שערותיהן, וחכמי ישראל מחו בהן על זה:

כן היה המנהג אצל הנשים, וראה בזה בנחלת אבות (עמוד ע״ח) שיצא חוצץ נגד זה אלא שכתב שאם זה רק הכאה על הבשר מותר עיי״ש:

י-נהגו להקפיד שלא יכנס חתול לבית, כל זמן שהנפטר מונח שם:

כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני מיתה), והכל מכה הטומאה שיש בחתול, ועל ידי זה באים מזיקין למת:

יא-נהגו לשמור שמירה רצופה על הנפטר, ובפרט בלילה, כשנרות דולקים סמוך למראשותיו, ואמירת מזמורי תהילים:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות, ובספר יהדות מרוקו, והכל מטעם רוחות ומזיקין, שכל זמן שיש שמירה עליו ונרות דולקים, אין רשות למזיקין לשלוט בו:

 יב-נהגו להשתדל לקבור את הנפטר ביומו ואין מלינים אותו, אלא אם כן ממתינים לבניו, או חכם גדול לכבודו:

כן נהגו רבים, וכן מנהג ירושלים להקפיד בדבר, וכמבואר בספר נהר מצרים (דיני אנינות סכ״ז), ובדרך רמז אומרים ״תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא״, ומ״מ כשזה לכבודו מבואר בשו״ע (סימן שנ״ז ס״ב) שמותר, וראה במקור חיים (פרק רפ״ב ס״ד ובמקורות שם) וכן ראה בספר פני ברוך (סימן ד׳ ס״ז) בזה:

יג-נהגו שמי שמתו מוטל לפניו (אונן), אסור ברחיצה כיבוס ותספורת כאבל, ויש שנהגו להקל בכל זה באונן:

כן הביא בספר קהלת ספרו(ח״ד עמוד ע״ה), וראה בזה בספר נהר מצרים (אנינות כ״ז), ואולם נהגו להחמיר על פי הרמ״א (יו״ד סימן שמ״א ס״א), וראה בזה בספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד):

נהגו שאין הבנים מתעסקים ברחיצת האב, וכן אין שני קרובי משפחה מהעסקים יחדיו בנפטר אחד:

יד. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ח), ומקורו מהגמר בבבא בתרא (קנ״ד) במעשה דב״ב עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות

עמוד 154