מורשת יהדות מרוקו

ההגירה לצרפת וסוגיה

משנות ה־50 של המאה ה־20 היגרו כ־10,000 בני נוער וצעירים ממרוקו לצרפת, והם נקלטו בה במוסדות שונים: במוסדות חרדיים כמו ישיבת חכמי צרפת והסמינר לבנות תומר דבורה באקם־לה־בן; במוסדות חב״ד בברנואה; בבתי ספר תיכון כמו אקול נורמל, יבנה בפריז ועקיבא בשטרסבורג; במוסדות אקדמיים בערים הגדולות של צרפת ובמוסד העל־תיכוני להכשרת מורים אורט ז׳נבה. עבור מהגרים צעירים אלה ההגירה לא הייתה טראומטית, כי הם ראו בצרפת בית אולפנה מרכזי להכשרתם לחיים. בעיניהם, המרחק ממרוקו לצרפת היה רק גאוגרפי ולא תרבותי, כיוון שהם למדו על צרפת ועל תולדותיה במערכת החינוך של האליאנס, ולפיכך כשהם הגיעו לאקס־לה־בן או לבית ספר יבנה בפריז, הם השתלבו בקלות בתוכנית הלימודים ובחברה המקומית.

פיזורם של רוב הנערים במוסדות הלימוד השונים בצרפת היה אקראי, ללא יד מכוונת. רמת הדתיות של רוב הנוער הייתה דומה (מסורתית), ולכן ההחלטה לאיזה מוסד להפנותם הייתה במידה רבה שרירותית, ולעיתים נסמכה על מידע של קרוב משפחה, חבר, מורה או רב שהגיע לבית המועמד. בני הנוער הבוגרים יותר שכבר סיימו את לימודי תיכון החליטו בעצמם היכן ללמוד, ובדרך כלל הם פנו למוסדות אקדמיים.

בעקבות בני הנוער והצעירים שסיימו את לימודיהם בצרפת והשתלבו במשק הצרפתי ובעקבות מלחמת ששת הימים החלה הגירה של הורים ממרוקו לצרפת. מהגרים אלה חוו קשיי הסתגלות בארץ החדשה, בשל גילם המבוגר ובשל היותם חסרי מקצוע ולרוב גם חסרי אזרחות צרפתית.

במחצית השנייה של המאה ה־20 היגרו לצרפת משפחות בעלות אזרחות צרפתית או ללא אזרחות צרפתית בד בבד עם העלייה ההמונית לישראל. בדרך כלל מקורות הפרנסה של משפחות אלה היו בתי מלאכה, חנויות קטנות למסחר קמעוני, בעיקר בתחומי ההלבשה, ו״כלי קודש״.

לעיתים ההגירה פיצלה משפחות, כשחלק מהמשפחה הגרעינית עלה לישראל וחלק אחר היגר לארצות המערב, בעיקר לצרפת, לקנדה ולארצות הברית. משפחות שמקורן במרוקו הספרדית (טיטואן, טנג׳יר) התפצלו בין ישראל לארצות דוברות ספרדית (ספרד, גיברלטר, ונצואלה, ארגנטינה). פעמים רבות צלחו המהגרים לצרפת אה משבר ההגירה טוב יותר מאחיהם שהיגרו לישראל, בעיקר בזכות ההזדמנויות הכלכליות שהיו במדינת ההגירה והסיוע שניתן למהגרים בלימודים ובהכשרה מקצועית, וכן בזכות התמיכה של מוסדות הקהילה המקומית במהגרים החדשים. בהקשר זה יש להזכיר את המהגרים שכונו ״מהגרי בואינג״. מדובר באנשי עסקים כמו דוד כהן [יושב ראש ברית יוצאי מרוקו בצרפת.] ודוד שטרית [מראשי הקהילה הספרדית במנהטן.] שהתניידו מארץ לארץ (ממרוקו לצרפת או לצפון אמריקה) בגלל עסקיהם, אך השאירו את משפחותיהם במרוקו.

להלן אדון בהגירת יהודי מרוקו לצרפת ובסיפורו של המוסד החינוכי באקס־לה־בן שבצרפת, אשר חלקו בקליטת נוער ממרוקו במחצית השנייה של המאה ה־20 היה חשוב ומשמעותי ביותר.

ברית יוצאי מרוקו

בשנת 1957 נוסד במרוקו ארגון ברית יוצאי מרוקו, Union des Juifs  du Maroc, על ידי עורכת הדין הלן קאזס בן־עטר. לימים העתיק הארגון את פעילותו לפריז, שם סייע למהגרים יוצאי מרוקו שהגיעו לצרפה. לאחר כעשור החליף את עו״ד הלן קאזס בן־עטר בתפקיד עו״ד אלבר בן־עטר, מי שכיהן גם כראש הפדרציה הספרדית העולמית בצרפת. ב־1977 נבחר לעמוד בראש הארגון דוד כהן, איש עסקים שהיה רחוק מכל פעילות ציבורית, אך התמודד על התפקיד בגלל לחץ קרובי משפחתו. כהן ניסח ארבע מטרות עיקריות לברית יוצאי מרוקו: הראשונה, להקים בפריז מרכז תרבותי וחברתי וכן בית כנסת בנוסח יהודי מרוקו; השנייה, להדק את הקשרים בין בית המלוכה המרוקאי והמהגרים שהגיעו ממרוקו לצרפת; השלישית, לשמש כבא כוחם של עולים יוצאי מרוקו בישראל בפני השלטונות הישראליים; הרביעית, לשמש גשר בין מרוקו לישראל במטרה לקדם את השלום בין היהודים לערבים.

הערת המחבר: לעורכה הדין הלן קאזס בן־עטר היה תפקיד חשוב בהנהגה היהודית במרוקו. היא סייעה לפליטים היהודים שברחו מאירופה למרוקו במלחמת העולם השנייה, דאגה שהפליטים יקבלו סיוע מהשלטונות המרוקאים ומהקהילה היהודית ועסקה בתיאום בין השלטונות המקומיים במרוקו ובין הפליטים היהודים מאירופה. עו״ד קאזס בן־עטר הייתה מהנשים הבודדות שמילאו תפקיד מרכזי בהנהגת הקהילה במרוקו במלחמת העולם השנייה.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה

עמוד 32