אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון

יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

בתוך סיפור המבול על עוצמתו הרבה – חורבן העולם והתחלה חדשה – בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. השליחה השנייה היא היונה. היונה ממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: ״ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה…וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ״. ובפעם השנייה: ״ וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ״. ובפעם השלישית: ״וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד״.

תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק, ״ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים...״: ״לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…״ (תהלים נו, א).

משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל, והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה, ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי, שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.

הפיוט ״יונת רחוקים נגני היטיבי״, למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא, ״ופני אלי קנך לדרך אהלך״. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית, והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד. כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ״יונה נשאתה״:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וְקִנֲנָה בְּחֵיקֶךָ / תּוֹךְ חַדְרֵי חֲדָרִים

לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדֲדָה בַיְעָרִים

וּמִכֹּל עֲבָרִים / פּוֹרְשֵׁי מַכְמוֹרִים?

יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים –

וְהִיא בְּמִּסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.

וּבֶן-דִּישָׁן וְדִשׁוֹן / יַחֲלִק לָהּ לָשׁוֹן –

וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִשָּׁהּ הָרִאשׁוֹן.

היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ״יונה״ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ״כנפי נשרים״, ״הנשר״ בצד ״היונה״ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואף על פי שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נישאת על כנפי הנשר.

נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי. האחת, העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד׳. והאחרת, המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.

ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיוצא בזה.

מכל התיאורים הנפלאים של היונה ככנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם, הזמר לשבת ״יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח״, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נח בבראשית ח, ט. ולא הסתפק המשורר בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסוף השיר כשהוא מסיים, ״כאשר נשבע על מי נח״, והוא שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט, ״כי מי ניח זאת לי אלזר נשבעתי מעכר מי ניח עוד על הארץ״. נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ״כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי״(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם, ״לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה״. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע, ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל.המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק ראשון

עמוד 31