מורשת יהדות מרוקו

לסיכום, שלושת הערכים המרכזיים תלויים זה בזה, אמנם לימוד תורה הוא הערך החשוב ביותר, אך ענווה היא תנאי מקדים ללימוד התורה, ולימוד התורה הנעלה ביותר הוא למעשה גמילות חסדים – לתת מתורתך ללא תמורה, כפי שמצטט רבי יוסף את חז״ל: ״התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״(“יפה עיניים”, ח׳). הרעיון שלפיו, למרות שהתורה היא הערך החשוב ביותר, היא אינה ערך עליון הדוחה הכל, מובא גם בהסבר מרתק של רבי יוסף למאמרו של רבי יוחנן בן זכאי, ״צאו וראו, איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם״(אבות, ב׳ ט׳). רבי יוסף מפרש את האמירה "צאו וראו״, כקוראת לרבנים לצאת מהמקבילה התורנית של מגדל השן האקדמי, ולשים לב למתרחש בעולמם של בני קהילתם: "עוסקים במושכלות ענייני התורה, סודות ופשטים ודרשות, ואינם משגיחים בעניינים אחרים, להביס ולידע איזה דרך טוב ואיזה דרך רע, כי דעתם טרודה בגרסתם ובמשנתם… על כן אמר להם רבי יוחנן עליו השלום: ׳צאו מגרסת התורה ושקידתה לפי שעה, לתיקון האדם, אשר גם רוב המוני ישראל׳״. (פירוש על פרקי אבות, ל״ב).

מהו מימושם האמיתי של הערכים?

כפי שציינתי, ערכים והתנהגות אינם היינו-הך. עבור הפסיכולוג ההתפתחותי, למשל (ראה 1994 ,Grusec & Goodnow), ילד שמכין את שיעוריו, למשל, אינו יכול להיחשב ככזה שערך הלימודים חשוב לו, אם הוא לא הפנים את הערך – כלומר, אם יתנהג לפי אותו ערך גם בהעדר גורם חיצוני מבקר (כגון, השגחה הורית, או ציונים). גם בקרב מבוגרים, ניתן לחלק את הערכים לכאלה שהופנמו, כלומר, כאלה שהאדם מחשיב בשל עצמו, בשל דעתו שלו, עבור דרך אלה שהאדם מחשיב בשל הזדהות עם אדם אחר, וכלה בכאלה שהאדם מחשיב בשל כפייה חיצונית. ערכים מופנמים הם חזקים יותר, עקביים ומנבאים את התנהגות האדם בצורה סובה יותר (ראה ,Grolnick, Deci, & Ryan 1997).

בדיוק תופעה זו, של ערך מופנם, מתאר רבי יוסף כאשר הוא מסביר מהי ״תורה לשמה״: ״אם תהיה לשמה, בלי שום פנייה כלל – לא בשביל הכבוד, ולא בשביל הממון, ואינו מתפאר בה, ומקבל האמת ממי שאמרו״ (״יפה עיניים״, י״ב). כלומר, הערך הופנם לגמרי, והאדם מאמין בו בעצמו, כאמיתי, ולא עבור תמריץ כלשהו. כאשר רבי יוסף מתאר את לומד התורה האידיאלי (ראה למעלה) הוא מדבר על התנהגות מושלמת לפי הערך (למשל, מקדיש 24 שעות ביממה לתורה). כאן הוא מתייחס למידת עוצמתו של הערך אצל אותו אדם.

רבי יוסף מחיל את עקרון ההפנמה ־ להחשיב ערך ללא כל כפיה או תמריץ נעלה יותר מלהחשיבו עם תגמול חיצוני – גם למקור ההפעלה של אותו ערך. כלומר, ההתנהגות, מנעת הערך ,צריכהההתנהגות מונעת הערך צריכה להיות פנימית, לבוא מתוך האדם עצמו, ולא כתגובה לגירויים חיצוניים. כך, לגבי ערך התורה וערך הצדקה: ״דהיינו, שהחכמים

לשונו העברית של רבי יוסף כנאפו

דר׳ שלמה אלקיים

דברי מבוא-הלשון הרבנית

הלשון הרבנית, הלשון ששימשה תלמידי חכמים בכתביהם, בדרשותיהם ובפירושיהם השונים, החל מן המאה הי״א ועד היום, תוארה ונחקרה מעט. בלשון זו השתמשו רבני הקהילות לכתיבת תשובות לשאלות בענייני דת ודין, לכתיבת תקנות ולחיבור ספרים בהלכה. היא שימשה גם לרישום בפנקסי הקהילות השונות. בלשון זו שוכנות זו לצד זו לשון המקרא, לשון חכמים וארמית. וכן שאילות מן הלשונות המקומיות: גרמנית, צרפתית, ערבית, ספרדית וכיוצא בזה, שכן בעלי סגנון זה היו בקיאים בכל המקורות.

הדעה הרווחת באשר ללשון זו היא, שהיא מורכבת מיסודות לשון שונים, מעין סגנון כלאיים, שנתערבבו בו יסודות מקראיים, משנאיים, ארמיים, וכן יסודות מן הערבית המשוערבת. היסוד המקראי מורכב מפסוקים ומשברי פסוקים שמצטרפים זה לזה בדרך אסוציאטיבית. אם הכותב נצרך לצירוף לשוני מן המקרא, הוסיף לו את המשכו אפילו ללא צורך. לשון זו התעלמה מכל כלל דקדוקי ולא הכפיפה את עצמה לחוקיו התחביריים. הכותבים בסגנון זה, בניגוד לתקופת תור הזהב בספרד, לא סברו שלשון המקרא היא היסוד היחיד שראוי לכתוב בו עברית,. הם ראו בכל מקור ספרותי, עברי או ארמי או בלהג מקומי, מקור הראוי לעשות בו שימוש. מקורה העיקרי של הלשון הרבנית הוא, איפוא, ספרות המקיפה מצד אחד את המקרא, ספרות חז״ל, ובמידה מסויימת גם זו של ימי הביניים, ומצד שני יסודות לשון עממיים של סיפורי עם, ניבים ופתגמים מן הסידור ומטבעות לשון מעולם הקבלה. המחברים לא היו מעוניינים ביצירת מונחים וצירופים חדשים, אך למעשה אי אפשר היה להם להימנע מחידושים כלשהם, בעיקר בתחומים שהעברית לא נענתה להם. פתיחותה של העברית, לקלוט רבדים מאוחרים ושימוש ביצירות עממיות, הביאה אותה להיות לשון עממית יותר, שנענית לכל צורכי העם ולא למשכילים בלבד. היא אפשרה לכותבים עצמם להביע את מה שרצו להביע. צורכיהם וצורכי צאן מרעיתם הותאמו ללשון. ובמקומות שתנועת השכלה עברית לא הגיעה או הגיעה באיחור, הכשירה הלשון הרבנית את בוא הציונות והכינה את הקרקע להחייאת העברית. סיכומו של דבר: הלשון הרבנית שואבת את חומריה המילוליים, הניבים והביטויים מכל מקורותיה של הלשון שבכל הדורות, לרבות הארמית ולשונות היהודים. עם לשון זו החלו תהליכי העשרתה עד כדי יצירת אפשרות של החייאת הדיבור העברי. על רקע זה נבוא לבדוק את לשונו העברית של רבי יוסף כנפו(רי״כ), מוגדור(אסווירא) תקפ״ג־תרס״א.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- לשונו העברית של רבי יוסף כנאפו

עמוד    102