יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות- 1967-1973
ההנחיות הממשלתיות בנוגע לחרם, מינהג המנוגד למסורת המרוקנית, בוצעו, ויחסי המיסחר בין שתי הקהילות שבו לקדמותם.
אם לרחוב חזר השקט, הרי שהרגעת הרוחות, אחרי טראומה שכזאת, נמשכה יותר זמן. דומה היה שאירע כאן קרע סופי, ועבור רבים העזיבה הייתה בגדר מעשה בלתי-נמנע. הבהלה שנגרמה עקב רצח הזוג הצעיר במקנס, אווירת החשדנות הכללית והחרם, גרמו לגל עזיבות נוסף של 10,000 איש, כ-15% מן האוכלוסייה היהודית. זו הפעם הראשונה, ישראל לא הייתה היעד המועדף, צרפת וקנדה משכו יותר את המועמדים לעזיבה.
בצרפת, כפי שניווכח בפרק אחר, השירותים הסוציאליים של הקהילה היהודית היו עמוסים בגין הגעתם של מאות פליטים בכל שבוע. הללו הגיעו מטוניסיה וממרוקו, הגירה מסיבית שהזכירה בממדיה את השנים שבהן ארצות המאגרב זכו לעצמאותן. ״ל׳ארש״, (L’Arche) הביטאון של ״המגבית היהודית המאוחדת״, שהופתע מהממדים הגדולים של הגאות החדשה הזאת, כתב: ״הוותיקים מבין יהודי המאגרב, אלה שחשבנו שיחזיקו מעמד, מסתלקים אף הם. מלחמת ששת הימים יצרה, ככל הנראה, מצב בלתי- הפיך.״
קנדה קלטה, תוך עשר שנים, יותר מ-20,000 יהודים מרוקנים, שהתיישבו בעיקר במונטריאול ובטורונטו. מדינת קוויבק רצתה מהגרים דוברי צרפתית, והיא״ס, ארגון יהודי-אמריקני, העניק את תמיכתו הכספית ל-87% מן המהגרים המרוקנים שנסעו לקנדה. סלומון בן ברוך, לשעבר אחד ממנהיגי הקהילה בקזבלאנקה שהתיישב בצפון אמריקה, כותב כך בספר זכרונותיו: ״קצת מזה וקצת מזה״ בשלושת רבעי מאה: :(Mémoires. Trois quarts de siècle pêle-mêle)
׳׳במקביל, אלו שנשארו, שלחו את ילדיהם ללמוד בצרפת או בארה׳׳ב. שנות החמישים והשישים ראו צעירים רבים בני הדור המיוחד הזה מעוטרים בתארים אקדמיים…
הם שבו למולדתם מתוך מגמה לנסוע שוב, ולבנות את חייהם מחוץ למרוקו, שבה הדלתות הלכו ונסגרו בהדרגה בפני אפשרויות לקריירה, עקב המרוקניזאציה והאיסלמיזאציה…
וכך, בין 1960 ל-1967, נוצר מעין ראש גשר בין קזבלאנקה לבין מונטריאול. נתח גדול מן הקהילה עבר כמיקשה אחת כמעט, ממרוקו לקנדה. הייתה זו הגירה בררנית ברמה סוציאלית גבוהה, של אנשי אקדמיה צעירים, של יזמים דינאמיים בתחום המסחר, של תעשיינים קטנים, של דפסים ושל מורים. כל זה התאפשר אך ורק מפני שהיהודי המרוקני ידע להיכנס בראש מורם למאה הזאת."
יש לציין שכמה מאות מהגרים בחרו, בכל זאת, להגיע לישראל, כדי להתאחד עם בני משפחותיהם, איתם לא התראו מזה שנים. ברוב המקרים יצאו ממרוקו באופן דיסקרטי, דרך צרפת, ושם יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, הגוף היחיד שהוסמך לטפל בעלייה. העובדה שלא הושמו כל מכשולים בדרך היציאה של היהודים, ביטלה את הצורך ברשת מחתרתית, בניגוד למה שהיה קיים בעבר.
התנועה לעזיבה את מרוקו התחדשה, אם כן, בקנה-מידה גדול. מיפקד האוכלוסין של 1971 קבע שבמרוקו נותרו 31,119 יהודים, לעומת 164,000 עשר שנים קודם לכן. חוסר-הוודאות הפוליטית בסוף שנות השישים ובמחצית הראשונה של שנות השבעים תרם את חלקו להאצת התופעה הזאת, והתוצאה הייתה ירידה ניכרת במספר היהודים שנשארו במרוקו.
ניסיון ההתנקשות במלך, בעת ניסיון ההפיכה של סקיראט, עשה רושם עז על הרוחות ולאורך זמן. המלך כבר לא היה חסין. על אף כישלון המזימה היה בכך ביטול של טאבו. מכלול ערכים שרק אתמול היו מקודשים, הועמדו בספק מעתה ואילך. המלוכה, כאמור, נחשבה תמיד מצד הקהילה היהודית כערבה לבטחונה. לכן, החשש שמשטר צבאי יירש אותה, בסגנון המשטרים של המזרח הקרוב, זרע בהלה, כצפוי, והביא לגל נוסף של עזיבות בחשאי לצרפת ולישראל, על אף השבת השקט על כנו באופן זמני.
אולם זעזוע כולל חדש אירע בקייץ 1972. ב-16 באוגוסט 1972, כאשר המטוס המיוחד בואינג 727 החזיר את המלך ופמלייתו מביקור פרטי בצרפת – הראשון מאז פרשת בן ברקה, ועבר מעל טטואן, ארבעה מטוסי יירוט מרוקנים חדישים ביותר, 15-F מתוצרת ארה״ב הגיחו בשמיים, ופקדו על הטייס לנחות בקניטרה במקום ברבאט, כמתוכנן. לנוכח סירובו לעשות כדבריהם, מטוסי ה-15-F פתחו באש, הרגו נוסע אחד, פצעו אחרים, והסבו נזקים חמורים לכלי-הטייס, כאלה שלא הותירו לו, מבחינה סטטיסטית, סיכוי כלשהו לנחות בשלום. הצוות השתמש איפוא בתחבולה, ונמסרה הודעה שהמלך פצוע קשה, אם לא כבר מת.
חסן השני, ששמר על קור רוח למופת, עודד את הטייס להמשיך בדרכו, ובסופו של דבר, המטוס הצליח לנחות ברבאט. כאשר המלך ופמלייתו התכוננו לצאת משדה התעופה, מטוסי היירוט, שהצטיידו מחדש בבסיס האווירי של קניטרה, שבו ותקפו, משאירים אחריהם מתים אחדים, ולאחר מכן הפציצו את מעונו של מולאי עבדאללה, שם לא היו קורבנות נוספים.
עד מהרה התברר, למרבה התדהמה הכללית, שבראש הקשר הפוליטי החדש עמד לא אחר מאשר שר ההגנה ומפקד הכוחות המזויינים, הגנרל אופקיר בכבודו ובעצמו. הלה התאבד, על פי הגירסה הרשמית; מותו הוצג בתחילה בתור ״התאבדות מתוך נאמנות״ ולאחר מכן בתור ״התאבדות בגלל בגידה״. לדברי משקיפים רבים, הוא בעצם חוסל על ידי הקולונל דלימי.
ושוב האוכלוסייה לא הגיבה כשנודעו החדשות הדרמטיות, ושמרה על שקט, אשר, לדברי כתב העתון ״לה מונד״ ״גבל באדישות״. הקהילה היהודית אחוזת הבהלה הסתגרה, ונמנעה מכל הבעת רגשות כלפי חוץ. שני ניסיונות לחיסול המלך תוך שנה אחת, זה הספיק כדי לשכנע חלק מהם להגר.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973
עמוד 117
Un ghetto marocain a (Marrakech) -Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
UN GHETTO MAROCAIN (à MARRAKECH)
Quand on a longtemps erré dans cette ville musulmane, bien poussiéreuse, bien délabrée, mais vaste et aérée, remplie d’une belle humanité qui sent la montagne et le bled, quel dégoût de tomber dans le Mellah ! C’est un des lieux le plus affreux du monde. Là s’entassent vingt mille Juifs, dans un espace infiniment trop étroit pour leur vie pullulante. Ce ne sont que caftans noirs sordides, calottes crasseuses, cheveux gras, tire-bouchonnant sur les joues ou bien pommadés, travaillés en boucle, en franges, en mèches ramenées autour de la calotte noire avec une recherche de l’élégance qui faiseur ; têtes ravagées par toutes les variétés de teigne qui dégoûtent le passant.
Le patriarche de cet enfer hébraïque est le bonhomme Ischoua Corcos, l’argentier des Sultans, le millionnaire du Mellah. Je me rends chez lui quelquefois, pour écouter les histoires du vieux Maroc qu’il connaît comme personne, et qu’il raconte avec un détachement ironique bien étranger à l’Islam. Sa maison est la seule qui soit propre au Mellah. On y accède par une cour remplie de la paille hachée dont se nourrissent ânes et mulets. Au milieu, une haute, une immense balance, faite pour peser des centaines de kilos, se dresse avec son fléau, comme un gibet à deux branches. Dans un coin, un réduit sombre, meublé d’un coussin déchiré et d’un petit bureau sans pieds pour écrire accroupi. C’est là que travaille le bonhomme, qu’il traite les affaires courantes, qu’il paye, reçoit, compte et mesure.
Il faudrait être Balzac, pour décrire ce logis, pour retrouver les couleurs et les ombres avec lesquelles il peignait quelque vieil intérieur de Saumur ou de Limoges, les grandes fortunes commençantes, la maison d’un père Grandet ou d’un Sauviat tout occupé de ses affaires, tandis que sa fille perd son âme à lire Paul et Virginie, ces demeures où des drames se jouent entre des générations qui ne se comprennent plus… Cette maison est remplie d’enfants qui grandissent près de ce vieillard, sans douter encore que bien-
tôt cette vie leur apparaîtra aussi bizarre. aussi lointaine qu’elle me l’apparaît à moi-même. Qui connaîtrait bien ce logis pourrait se faire une idée des transformations profondes qui se préparent dans lajuiverie du Maroc. Déjà les 'ils du bonhomme ont abandonné le vieux costume traditionnel pour les vêtements européens ; ses petites-filles jouent du piano, parlent français, sont élevées chez «les soeurs», et habillées à la mode de Paris transformée par Marrakech. Mais lui, resté fidèle aux antiques usages, il garde l’antique vêtement et les babouches noires et le foulard bleu à pois blancs jeté par-dessus la calotte et noué autour du menton.
Ses petites filles viennent nous saluer avec une gentille révérence et des phrases polies qui sentent le couvent. Dans la cour, l’égorgeur rituel saigne un poulet qui crie. Par la fenêtre, arrivent d’une école voisine où l’on enseigne le français, des phrases qui entraînent l’esprit dans un rêve dément, et que répètent, comme un verset de la Loi, les enfants du Mellah : « Nos ancêtres les Gaulois…» ou bien encore :
Mon père, ce héros au sourire si doux…
Alors tout danse devant moi, les deux Lions de Juda, l’arbre de Jessé sur le mur, et la fausse pendule peinte et sa clef peinte elle aussi, pendue à un clou imaginaire. Je n’écoute plus le père Corcos. Je n’entends plus ni le piano, ni la machine à coudre, ni les cris du poulet. Je n’ai d’oreilles que pour ces phrases folles, qui résonnent d’une façon tout à fait extravagante dans ce ghetto saharien !
Jérôme et Jean Tharaud Marrakech ou les Seigneurs de l’Atlas
Un ghetto marocain a (Marrakech) -Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech