יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות- 1967-1973
ההנחיות הממשלתיות בנוגע לחרם, מינהג המנוגד למסורת המרוקנית, בוצעו, ויחסי המיסחר בין שתי הקהילות שבו לקדמותם.
אם לרחוב חזר השקט, הרי שהרגעת הרוחות, אחרי טראומה שכזאת, נמשכה יותר זמן. דומה היה שאירע כאן קרע סופי, ועבור רבים העזיבה הייתה בגדר מעשה בלתי-נמנע. הבהלה שנגרמה עקב רצח הזוג הצעיר במקנס, אווירת החשדנות הכללית והחרם, גרמו לגל עזיבות נוסף של 10,000 איש, כ-15% מן האוכלוסייה היהודית. זו הפעם הראשונה, ישראל לא הייתה היעד המועדף, צרפת וקנדה משכו יותר את המועמדים לעזיבה.
בצרפת, כפי שניווכח בפרק אחר, השירותים הסוציאליים של הקהילה היהודית היו עמוסים בגין הגעתם של מאות פליטים בכל שבוע. הללו הגיעו מטוניסיה וממרוקו, הגירה מסיבית שהזכירה בממדיה את השנים שבהן ארצות המאגרב זכו לעצמאותן. ״ל׳ארש״, (L’Arche) הביטאון של ״המגבית היהודית המאוחדת״, שהופתע מהממדים הגדולים של הגאות החדשה הזאת, כתב: ״הוותיקים מבין יהודי המאגרב, אלה שחשבנו שיחזיקו מעמד, מסתלקים אף הם. מלחמת ששת הימים יצרה, ככל הנראה, מצב בלתי- הפיך.״
קנדה קלטה, תוך עשר שנים, יותר מ-20,000 יהודים מרוקנים, שהתיישבו בעיקר במונטריאול ובטורונטו. מדינת קוויבק רצתה מהגרים דוברי צרפתית, והיא״ס, ארגון יהודי-אמריקני, העניק את תמיכתו הכספית ל-87% מן המהגרים המרוקנים שנסעו לקנדה. סלומון בן ברוך, לשעבר אחד ממנהיגי הקהילה בקזבלאנקה שהתיישב בצפון אמריקה, כותב כך בספר זכרונותיו: ״קצת מזה וקצת מזה״ בשלושת רבעי מאה: :(Mémoires. Trois quarts de siècle pêle-mêle)
׳׳במקביל, אלו שנשארו, שלחו את ילדיהם ללמוד בצרפת או בארה׳׳ב. שנות החמישים והשישים ראו צעירים רבים בני הדור המיוחד הזה מעוטרים בתארים אקדמיים…
הם שבו למולדתם מתוך מגמה לנסוע שוב, ולבנות את חייהם מחוץ למרוקו, שבה הדלתות הלכו ונסגרו בהדרגה בפני אפשרויות לקריירה, עקב המרוקניזאציה והאיסלמיזאציה…
וכך, בין 1960 ל-1967, נוצר מעין ראש גשר בין קזבלאנקה לבין מונטריאול. נתח גדול מן הקהילה עבר כמיקשה אחת כמעט, ממרוקו לקנדה. הייתה זו הגירה בררנית ברמה סוציאלית גבוהה, של אנשי אקדמיה צעירים, של יזמים דינאמיים בתחום המסחר, של תעשיינים קטנים, של דפסים ושל מורים. כל זה התאפשר אך ורק מפני שהיהודי המרוקני ידע להיכנס בראש מורם למאה הזאת."
יש לציין שכמה מאות מהגרים בחרו, בכל זאת, להגיע לישראל, כדי להתאחד עם בני משפחותיהם, איתם לא התראו מזה שנים. ברוב המקרים יצאו ממרוקו באופן דיסקרטי, דרך צרפת, ושם יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, הגוף היחיד שהוסמך לטפל בעלייה. העובדה שלא הושמו כל מכשולים בדרך היציאה של היהודים, ביטלה את הצורך ברשת מחתרתית, בניגוד למה שהיה קיים בעבר.
התנועה לעזיבה את מרוקו התחדשה, אם כן, בקנה-מידה גדול. מיפקד האוכלוסין של 1971 קבע שבמרוקו נותרו 31,119 יהודים, לעומת 164,000 עשר שנים קודם לכן. חוסר-הוודאות הפוליטית בסוף שנות השישים ובמחצית הראשונה של שנות השבעים תרם את חלקו להאצת התופעה הזאת, והתוצאה הייתה ירידה ניכרת במספר היהודים שנשארו במרוקו.
ניסיון ההתנקשות במלך, בעת ניסיון ההפיכה של סקיראט, עשה רושם עז על הרוחות ולאורך זמן. המלך כבר לא היה חסין. על אף כישלון המזימה היה בכך ביטול של טאבו. מכלול ערכים שרק אתמול היו מקודשים, הועמדו בספק מעתה ואילך. המלוכה, כאמור, נחשבה תמיד מצד הקהילה היהודית כערבה לבטחונה. לכן, החשש שמשטר צבאי יירש אותה, בסגנון המשטרים של המזרח הקרוב, זרע בהלה, כצפוי, והביא לגל נוסף של עזיבות בחשאי לצרפת ולישראל, על אף השבת השקט על כנו באופן זמני.
אולם זעזוע כולל חדש אירע בקייץ 1972. ב-16 באוגוסט 1972, כאשר המטוס המיוחד בואינג 727 החזיר את המלך ופמלייתו מביקור פרטי בצרפת – הראשון מאז פרשת בן ברקה, ועבר מעל טטואן, ארבעה מטוסי יירוט מרוקנים חדישים ביותר, 15-F מתוצרת ארה״ב הגיחו בשמיים, ופקדו על הטייס לנחות בקניטרה במקום ברבאט, כמתוכנן. לנוכח סירובו לעשות כדבריהם, מטוסי ה-15-F פתחו באש, הרגו נוסע אחד, פצעו אחרים, והסבו נזקים חמורים לכלי-הטייס, כאלה שלא הותירו לו, מבחינה סטטיסטית, סיכוי כלשהו לנחות בשלום. הצוות השתמש איפוא בתחבולה, ונמסרה הודעה שהמלך פצוע קשה, אם לא כבר מת.
חסן השני, ששמר על קור רוח למופת, עודד את הטייס להמשיך בדרכו, ובסופו של דבר, המטוס הצליח לנחות ברבאט. כאשר המלך ופמלייתו התכוננו לצאת משדה התעופה, מטוסי היירוט, שהצטיידו מחדש בבסיס האווירי של קניטרה, שבו ותקפו, משאירים אחריהם מתים אחדים, ולאחר מכן הפציצו את מעונו של מולאי עבדאללה, שם לא היו קורבנות נוספים.
עד מהרה התברר, למרבה התדהמה הכללית, שבראש הקשר הפוליטי החדש עמד לא אחר מאשר שר ההגנה ומפקד הכוחות המזויינים, הגנרל אופקיר בכבודו ובעצמו. הלה התאבד, על פי הגירסה הרשמית; מותו הוצג בתחילה בתור ״התאבדות מתוך נאמנות״ ולאחר מכן בתור ״התאבדות בגלל בגידה״. לדברי משקיפים רבים, הוא בעצם חוסל על ידי הקולונל דלימי.
ושוב האוכלוסייה לא הגיבה כשנודעו החדשות הדרמטיות, ושמרה על שקט, אשר, לדברי כתב העתון ״לה מונד״ ״גבל באדישות״. הקהילה היהודית אחוזת הבהלה הסתגרה, ונמנעה מכל הבעת רגשות כלפי חוץ. שני ניסיונות לחיסול המלך תוך שנה אחת, זה הספיק כדי לשכנע חלק מהם להגר.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973
עמוד 117
כתיבת תגובה