מורשת יהדות מרוקו

הדעה המקובלת באשר להזדקקות ללחנים ערביים כדי לבטל את השפעת שירי העגבים הנזכרת בהקדמות של כמה מקובצי השירה אינה נחלת כל המשוררים ובמיוחד לא ר׳ דוד אלקאיים. הקצידה על לחניה, תכניותיה ונושאיה קסמה לכמה מהם. אכן ר׳ דוד אלקאיים בספרו 'שירי דודים' מתייחס בהקדמה לספרו ולכמה קצידות להבטים הנ״ל תוך כדי שהוא מביע הערכתו לשירים הערביים ולשפתם ולצורך לעשות כמותם, וכך גם הגורם הלשוני של המלחון מהווה מקור השראה לחיבורי קצידות עבריות. דוגמה לכך הכתובת לקצידה ׳נמס אולמי׳ (פיוט נה) שבה כותב: ׳שיר זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה ומשורר הישראלי נכנסה בליבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאות נפשו ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

נה. נמס אולמי

כתובת השיר;     עמ׳ 157; פיוט זה על השפה ועל השירים, ועל כי שירי הערב

מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

התבנית: שיר בן 30 בתים מרובעי טורים קבועי חריזה.

החריזה: אבגד (בשינוי חרוז של טור ב׳ מראוי לעובר חטיבתי).

המשקל: מס׳ משקל במלחון: 40 ב =(5—8—5—7).

החתימה: דוד קים.

הלחן: ׳יאמס פמנאמי אטאלב נחכי ליך סי כבאר ואקיע זראלי׳

מקורות: אוטוגרף מקיף לד. קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. ס־^ז 3499), צילום כתב יד ׳שירי דודים/ ירושלים תשמ״ג, עמ^׳ 182; יוסף שטרית, פיוט ושירה ביהדות מרוקו, תשנ״ט, עמ^׳ 302 [פיוט מוהדר.

נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁירֵי מַהְלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִּי נִפְלַל

דִּמְעֵי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עִם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלָּל

קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלָל

חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עֲלֵי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלָל

5 אָסָף בְּנוֹמִי / חָלַמְתִּי אֹסֶף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַף הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל

עם חורבן הבית בטלה גם שירת עם ישראל

ו. בעקבות חורבן בית המקדש בטלה גם השירה שהייתה נשמעת על ידי בני ישראל, ובמיוחד שירת הלוויים, ורוח השירה נידונה לחידלון. נמס אולמי: נחרב בית מקדשי. נבר: טהור (שמו״ב כב,כז). שירי מהללי: השירה שבה אני מתפאר. בת שירתו: רוח השירה של עם ישראל. נפלל: נידון ונמעא חייב.

המלחון הפך דגם ומופת לשירת המשורר רד״ק

2. 2. דמעי…התהלל: כל גופי הומה ונרגש לשירה של עם, שהגיעה לעליונות פואטית, היא שירת המלחון, שבה משתבחים מחבריה ושומעיה. 3. קולי…שעלל: קול השירה העברית שאני משמיע נשען על השירה הערבית מסוג המלחון מבחינת הלחן וגם הפואטיקה. קולי בשפמי: הקול שאני משמיע בפי. נטה בשפרירו: נטה באהלו של השיר הערבי וחסה בעלו עדה״כיר׳ מג,י. בדבר חנו: בלחנו. ועלי מליצותיו: בפואטיקה שלו. שעלל: שיצר, שבהם נתאפיין. 4. חלקי…אגלה: הנני מגלה את סוד שירתי: השיר הערבי ׳המלחון הפך לחלק מעולם שירתי ורגש חוויתי. פז לשוני וצלל: מבחינת הלשון ועליליה. 5. אסף…שולל: חלמתי את המשורר אסף חובר אליו את שירי מרוב הערכתו אליו, אך זו הייתה רק אשליה. אסף: המשורר אסף(תה^, נ,א). ולבי מלא: הערכה עצמית על ההתייחסות לשירתי על ידי משורר גדול כאסף (עדה״ב קה׳ ה,יא). אף הוליכני שולל: עדה״ב איוב יב,יז.

וְחֵן יַהְלֻמִי / שֵׁרַתִּי נִגְנַז וְנִקְבַּר / נִלְאֶה וְנִקְלֶה / אָסַף אוֹרוֹ וְנִצְלַל

דַּרְכִּי בְּפַעְמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶא / כִּמְרוּצַת הַמְהוֹלָל

לִבִּי לוֹחֲמִי / עַצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר / שִׁירוֹ יִפָּלֵא / כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל

מוֹרִי וּבָשְׂמִי / שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר / סַלְּתוֹ מִבִּדְלִי / הִין אֵיפָתוֹ תְקֻלַּל

10 שִׁבְיִי וְלִשְׁמִי / צִבְעָם אֲפִלּוּ בְמַחְבָּר / חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי / דָּאָה הוֹדוּ וְנִדְלָל

דָּחָה מִנְּאוּמֵי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמֵּר / אוּרִי חַשְׁמַלִּי / אוֹר הַזֹּהֵר בִּמְכְלָל

שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עֲלֵי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל

עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם שְׂפָתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ כְטַלֵּא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלָל

כשלון המשורר בנסיונו להלך בדרבי השיר העברי בעבר והערכת שירתו החדשה

6. 6. וחן…ונצלל: החן של השירה העברית המקורית דעך, חדל ונגנז (ולפיכך אני נאלץ להישען על מקור זר). נלאה: תשש כוחו. ונקלה: נמאס. אסף אורו ונצלל: כבה והפך לצל. 7. דרכי…מדבר: נסיוני להלך בדרכי השיר העברי המקורי הוליכני למדבר, שבו רצתי בעקבותיו כריצה של מבולבל, לכן עייפתי וכשלתי בלי להשיג מאומה. דרכי…שמתי: עדה״ב תה׳ פה,יד. רצתי ואלא: עדה״ב יר׳ יב,ה. המהולל: המבולבל. 8. לבי…ועולל: נטיות שובבות לבי עצמו וגברו עד שיצרו שיר ייחודי תמים כשירי נערים וילדים. עצמו משובותיו: עדה״ב יר׳ ה,ו. 9. מורי…תקלל: ביטוי של הערכה בעירבון מוגבל של שירתו ושיעורו: בעיניי שירי הוא מרקחה של תערובת בשמים, אולם במבחן הביקורת אם אנפה בנפה את סולתו מפסולתו לא יישאר ערך רב לשיר. מורי ובשמי: עדה״ב שה״ש ה,א. אניף במכבר: אנפה בכברה. מבדלי: צורה סמיכות של בדלים, ריבוי של בדל. הין איפתו: שתי מידות ביחס של אחד לארבע איפה = כ-24 ליטר וההין כ-4 ליטר. 10. שבויי…ונדלל: האבנים הטובות, השבו והלשם הזוהרות המייצגות את השירה העברית החשובה חשכו על רקע חטאי ומעלי בעקבות החורבן וזיוום נידלדל. שבויי ולשמי: על פי שמות כח,יט ׳לשם שבו ואחלמה׳. אפלו: חשכו. במחבר חטאו ומעלי: על רקע חטאי ומעלי שחברו יחד. דאה: פרח למעלה אולי במובן נתאדה. ונדלל: נידלדל. ו 11. דחה…במכלל: מוסב על חטאי ומעלי שסילקו את חן שפתי מנאומי, ובטל מ­השפה כוחה הרטורי, אורה וזיווה. מנאומי: הלשון – זו הכתובה וזו הנשמעת. חן שפתי: עדה״ב תה׳ מה,ג ׳הוצק חן בשפתותיך׳. אתימר: אתעלה עדה״ב יש׳ פא,ו. אורי…הזהר: זי־ השפה. במבלל: עם יופיה כמו ׳מכלל יפי׳(תה׳ מג,ב). 12. שחה…חלל: אויבי שנתמרמי נגדי, נתכופף, כבש את רוגזו וחש ריקנות. 12. איש חרמי: אויבי המוחרם (מל״א ב,מב . ויכלא בקרבו: עצר כעסו ונתכנס בתוך עצמו. בקרבו לבו חלל: עדה״ב תה׳ קב,כט ׳ולבי חלל בקרבי׳. 13. ערל…מתגולל: חוט הפלך של הגויים, שממנו שוזרים בגדים משל ללשונב הגשזרת ממילונם בשפה צחה שנשתמרה כצמר צח של טלא גם אם הוא מתגולל על האדמר. ערל וטמא: כינוי לגויים(יש׳ גב,א). משמר למו: עדה״ב יה׳ לח,ז.

שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם

עמוד 556