מורשת יהדות מרוקו

גדודי הרוח והיצירה בעם היהודי היא סדרת חיבורים מונוגרפיים על חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדה המחשבה, ההלכה והתרבות. החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי, תוך הדגשת חשיבותה של האישיות על רקע זמנה ומקומה; והיצירה הספרותית והרוחנית, תוך הדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות. החיבורים עוסקים באישים שפעלו למן העת העתיקה ועד המאה העשרים. מטבע הדברים, לא נכללו בסדרה כל גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי אלא דמויות נבחרות, שתרמו תרומה מכרעת לתרבות ישראל וטבעו חותם ניכר לדורות. מחברי הספרים בסדרה זו הם החוקרים המובהקים בתחומם. עם זאת, הספרים פונים לציבור קוראים רחב ומוגשים בלשון שווה לכל נפש. העורך הראשי של הסדרה הוא פרופ׳ אביעזר רביצקי וחברי המערכת הם פרופ׳ משה אידל, פרופ׳ אברהם גרוסמן, מר צבי יקותיאל ופרופ׳ אניטה שפירא.

רב סעדיה גאון (רס״ג) היה אחד האישים המשפיעים והצבעוניים ביותר בתולדות היהודים בימי הביניים. הוא נבחר לעמוד בראש ישיבת סורא שבבבל אף שרכש את השכלתו במצרים ובארץ ישראל, בניגוד למקובל באותה תקופה. בפעילותו באו לידי ביטוי גישות מנוגדות: מצד אחד, הוא הגן בחירוף נפש על היהדות הרבנית בפני הביקורת של קבוצות ושל יחידים שכפרו בסמכותם של חכמי התלמוד וממשיכי דרכם, דוגמת הקראים; מצד אחר, הוא תרם תרומה מכרעת ליצירת שילוב מרתק, מורכב ופורה בין היהדות המסורתית ובין ההשכלה והתרבות של זמנו. הוא עסק בכל ענפי היצירה שטופחו בימיו ברחבי העולם היהודי, ובכולם הטביע חותם של חידוש ורעננות. הספר מתאר את הרקע לפעילותו, את קורות חייו ואת עיקרי תרומותיו בתחומים רבים ומגוונים, כגון פילוסופיה, פרשנות מקרא, בלשנות, שירה והלכה.

ירחמיאל ברודי הוא פרופסור מן המניין בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ומתמחה בחקר ספרות הגאונים. בין פרסומיו: צוהר לספרות הגאונים, תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, לתולדות נוסח השאילתות.

רבי סעדיה גאון- ירחמיאל ברודי-מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

החינוך מבית רבי ליהו

אחת החוויות המיוחדות הזכורות לי כילד, בדומה לילדים אחרים בערי מרוקו, היה הרב המלמד.

בכל שכונה, או רחוב בו התרכזו יהודים היה בית כנסת ובין היתר לימד שם מלמד, רב ללימודי תורה, קריאה ושינון. זכורים לי רחובות מסוימים בהם התקיימו בין ארבעה לחמישה בתי כנסת. כמו ברחוב "דרב אל-יהוד" או"דרב אל-חבס", בהם כל יהודי המכבד את עצמו, הקים בית כנסת על שמו או על שם משפחתו. "סלאת קבסה"," סלאת מרציאנו", "סלאת בן־שבת" ועוד. בתי הכנסת היו תמיד מלאי מתפללים. גם ובעיקר בשבתות ובחגים.

כדי לחזק הקשר היהודי, הביאו המשפחות היהודיות את ילדיהם לרב ששימש יותר כ'גנן', מבוקר עד ערב. שכרו היה זעום. לא תמיד שילמו לו וכדי להפעיל לחץ על מנת לקבל את שכרו, היה שולח את הילד בחזרה לביתו, שיביא כסף, עבור שכר טרחתו.

בגיל שנתיים וחצי נשלחתי ללמוד אצל הרב אליהו ריבוח, או כפי שכינינו אותו"רבי ליהו". חדר הלימוד היה בביתו הפרטי. תחילה ליווה אותי נער לבית הרב. כאשר סולי, אחי, הגיע לגיל שנתיים, הצטרף אלי ושנינו הלכנו לבית הרב יד ביד. חדר הלימוד היה לא רחוק מביתנו, בתוך סמטה חשוכה. החדר היה בקומה ראשונה אליה הגענו במעלה מדרגות תלולות.

פעוט הייתי ובקושי הבנתי מה רוצים ממני. ישבתי מול לוח האותיות נפעם. 'הלוחה' היתה טבלה עשויה מעץ עבה. רוחב הטבלה היה עשרה סנטימטרים ואורכה כחמישה עשר סנטימטרים, עליה הדביק הרב דף בו כתב את האלף־בית העברי, כולל ניקוד. היו מספר טבלאות בהתאם להתקדמות הלימוד. למתחילים ולמתקדמים עם פסוקים מהתורה.

"הלוחה" שימשה גם ככלי עזר נוסף, להכות בראשו של הילד המתקשה ללמוד, לשנן, או בשביל להעיר ילד שנרדם במהלך לימודיו. זאת בנוסף לשוט שעשוי מזנב שור יבש ו״הפלאקה", שהיא מקל עץ, ברוחב מספיק להכיל את שתי רגלי הפעוטות, עם חבל משני צדדיו כדי להכניס את רגלי הפעוט בתוכו ולקשור אותם שלא יזוזו. ואז, היה הרב מרים את השוט ומכה בילד הסורר או ה'לא חכם דיו', שלא השקיע בלימודו. יש לומר שמחזה נדיר של מלקות, או ענישה, היווה עבורנו, מחזה מרתיע ומאיים ודרבן אותנו להשקיע בלימוד ובריכוז אל מול דברי הרב.

"לשבת ולא לזוז" דרש רבי ליהו, "אתם רואים את הלוח? היום נלמד מא' עד ד'."

על אף שהייתי פעוט ישבתי ושיננתי את האותיות. מדי פעם נתן הרב מכה לילד ועל ראשי החליק בחביבות, "ישתבח השם לשמוע את הקול שלך קורא את האותיות״, שיבח אותי והמשיך.

בתום שעות הלימוד היה רומז לנו, "לא לשכוח לומר להורים שרבי ליהו מחכה לשכר, ולא לשלוח קמח. כמה קמח אניח בבית?"

ההורים היו משלמים לו פרוטות על עבודתו ואני למדתי כך לקרוא ולכתוב בעברית ולאחר גיל שלוש כבר ידעתי את כל האותיות ואפילו לקרוא בספר תורה מילים ומשפטים. מגיל רך זרעו בי את ערכי החינוך והתרבות, פלפול ומחשבה ותורת ישראל ששומרת על העם בגולה.

רבי ליהו נראה לי, אז, כמו משה רבנו שנגלה אלינו ובא ללמד אותנו. זקנו הלבן והארוך שיורד על מלבוש מכותנה לבנה נראה לי כקדוש. עיניו קטנות ודומעות הוסיפו לו הדר. "הסאסייה" השחורה, כיפה שחורה של רבני מרוקו, בה כיסה את ראשו ואת שיערו הלבן, הבוהק, נראתה בעיניי כמתוך תמונה חיה של הצייר רובנס.

לימים הגיעו מישראל חוברות לימוד והלוחות המסורתיים שבעזרתם לימד רבי ליהו כבר לא היו נחוצים. מאות שנים של היסטוריה חינוכית פינו את מקומן לחוברות דקות מארץ ישראל. רבי ליהו שהיה ציוני כמו אבי, עודד אותנו ללמוד מהחוברות של ארץ ישראל: "אלה חוברת מארץ הקודש ילדים, מי שילמד מהן, חכמה תאיר עליו למשך כל חייו״ אמר ועיניו אורו.

בקלות קראתי בלוחות של רבי ליהו, לא השתבשו בעיניי המילים כפי שאירע לי כעבור זמן בדיסלקציה. כנראה שהלוחות הללו עשויות להוות פתרון מתאים לדיסלקטים. משום שהייתי תלמיד חכם, מעולם לא היכה אותי הרב.

לאחר גיל שלוש, עברו שיעוריו של רבי ליהו מביתו, שהיה לא רחוק מביתנו, לבית הכנסת שהיה בקצה רחוב היהודים, "דרב אל-יהוד". היינו שמונה, עשרה דרדקים לכל היותר. הייתה תחרות בין המלמדים־רבנים, מי ישיג תלמידים רבים ומי הרב הפופולרי ביותר. אבא היה ונשאר נאמן לרבי ליהו ולא הזיז אותנו מבית מדרשו.

עברתי ללמוד בבית הכנסת. כל פסוק קראנו ושרנו בניגון המתאים עד כדי שלמות. הלימוד היה מחזורי ומותאם לקריאה השבועית בתורה, או לחגי ישראל הקרבים ובאים. לקראת פורים למדנו לקרוא את מגילת אסתר בלחן ובמנגינה המתאימה לקרוא בה. מיד לאחר חג הפורים הוצאנו את הגדות הפסח כדי ללמוד לקרוא בהן, בלחן, במנגינה ובטעם המתאים לחג פסח ובעיקר לשנן ולדעת את ארבעת הקושיות בעל פה.

בתשעה באב, קראנו בספר איוב והלימוד בו התנהל על מחצלות רצפה כאות אבל לעם היהודי שגלה מארצו. במקביל למדתי את ההפטרות השבועיות שאבא שאף בכל ליבו שאעלה ואקרא אותן בציבור, ביום שבת. הייתי פעוט, בקושי הגעתי לגובה התיבה של החזן. צריכים היו להעמיד אותי על כיסא גבוה כדי שיראו וישמעו אותי.

בצהרים נשלחה ארוחת הצהרים. צלחת קטנה לילד וצלחת עמוקה לרב כך שתשביע את רעבונו. מדי יום שילמה אמי בארוחה לרב, זאת בנוסף לכסף שהעביר לו אבי. לאחר שאכל היה מתנמנם מעט.

"רבי ליהו נרדם, תהיו בשקט, נעשה הפסקה", עודדנו את עצמנו כילדים וכך זכינו להפסקה בלימוד.

הילד הראשון היה אוזר אומץ, רץ והיינו רצים בעקבותיו בבית הכנסת סביב הכיסאות. אם הרעשנו יתר על המידה, היה רבי ליהו מתעורר זועם וזועף, רץ אחרנו ומכה. שיעור הלימוד הפך לשיעור ספורט שמסתיים תמיד באופן לא נעים.

תפקידו של רבי ליהו בקהילה היה חשוב. הוא היה גם חזן בבית הכנסת וקיבל תרומות זעומות ומצומצמות מהמתפללים בעליה לתורה. עם השנים כשהחלה העלייה לארץ ולא נותרו בסאפי יהודים רבים, התרוקן תפקידו מתוכן ומעט מאוד ילדים באו ללמוד אצל רבי ליהו.

לחגיגות משפחתיות דאג אבי להזמינו ולהושיבו אחר כבוד, בכך סמלו הורי את הכבוד שיש להעניק לחינוך, להשכלה וללימוד. מבלי שאמרו מילה אלא רק ביראת הכבוד שהפגינו כלפי מי שייצג אותם בעיניהם. משחדרה ההשכלה הצרפתית לערי מרוקו, התמעטו כמעט לחלוטין 'חדרי הרבי׳ שנחשבו כבר לפחות יעילים ולא מתקדמים.

על אף שיש הרואים את שיטת הרבי כמיושנת, בוודאי עם סטיגמת המכות, אני, בכל אופן הפקתי ממנה רבות. זכיתי ללמוד בגיל צעיר מאוד, והשיטה הייתה טובה לדיסלקציה, שהתגלתה אצלי מאוחר מדי. לחינוך יש פנים רבות ואין שיטה מתקדמת מהשנייה אלא שיטה שונה שמתאימה לכל ילד.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. החינוך מבית רבי ליהו

עמוד 44