בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

פורים

בפורים חילקו לכל ילד בבית הכנסת מגילת אסתר קטנה מגולגלת בצורת ספר תורה, געגועים למגילה כזו(מגולגלת כספר תורה) עולים בי בכל פעם שפורים מגיע. הייתי שמח להחזיק שוב מגילה כזו ביד. זהו אחד מזיכרונות הילדות שאני נושא עימי. בזמן קריאת המגילה, השמחה הייתה רבה. השמחה וההשתטות של האבות בזמן הקריאה היו רגעים שובי לב. רגעים אלו היו פיצוי לחום ולקשר הפתוח שהיו חסרים לי מאבא.

הכפרות ויום כיפור

בערב יום הכיפורים נהוג היה לקיים את מצוות ה״כפרות״. כילד זה נראה היה מחזה משעשע, היינו מצטופפים סביב הרב שהחזיק בידו תרנגול שיועד לברכת הגברים והילדים, ועוזרו שעמד לידו החזיק תרנגולת לברכת הנשים והילדות. את העוף החזיק בידו והתחיל בפסוק מהתנ״ך: ״בני אדם יושבי חושך״, לאחר מכן סובב את התרנגול/ת סביב הראש ואמר: ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך לחיים טובים ולשלום״.

מתוך המקורות: מנהג הכפרות, קשור בעבודת בית המקדש ביום הכיפורים. היו נוהגים לקחת שני ״שעירים״ ולהפיל עליהם גורלות. שעיר אחד עלה בגורל כקורבן לה׳, ואילו את השני היו שולחים לארץ גזירה במדבר, לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כל עוונותיו ואת כל עוונות בית ישראל. שעיר זה, שנשלח לעזאזל, היווה אפוא כפרה לעם כולו. כשהיו מתקרבים הימים הנוראים, חיל ורעדה אחזו את אבי ז״ל. אני זוכר בעודי עדיין ילד קטן, כיצד ביקשתי גם לצום ביום כיפור. אבא מחבק אותי, ואומר להצלחה בצום, אתה בא איתי מחר לאמירת סליחות בבית הכנסת. פעם ראשונה בבית הכנסת באמירת הסליחות, היה מרגש מאוד. בית הכנסת היה מלא וצפוף, כששליח הציבור והקהל אמרו ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״, בית הכנסת רעד מקולות המתפללים, מאימת הימים הנוראים המתקרבים. עוד זיכרון מילדותי המלווה אותי עד היום. ביום כיפור אימא הייתה מוציאה לאבא את הגלביה הלבנה שהייתה מיועדת אך ורק ליום זה. וכך אבא בגלביה הלבנה ישב כל היום בבית הכנסת. למוחרת יום הכיפורים, אימא כיבסה את הגלביה ושמרה אותה עד ליום הכפורים הבא. צום יום הכיפורים הראשון, עוד כילד ״בחדר״ ניסיתי לצום להרגיש שאני גדול, לא עמדתי בזה. גם לא היה מי שיתמוך ויעזור, אבא כל היום בבית הכנסת, אימא נחה. האוכל לארוחה המפסקת עמד מוכן, אימא נתנה את אישורה, אם צריך אתה יכול לאכול. בשנה הראשונה שעברתי לתלמוד תורה ואני בן שבע, הצלחתי לעמוד במצווה ולצום כל היום. האם זה בזכות התפילה עם אבא באמירת הסליחות, או זה כוחה של האמונה שטבועה בנפשו של הילד היהודי המתפלל, לא יודע.

בערב יום כיפור, היה כל אחד לוקח את הסלסלה שלו, מסובב סביב הראש ואומר: ״זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי״. לאחר מכן היו משליכים את הסלסילה לתוך נהר, כדי לקיים את הפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאותם״.

אין פירושו של דבר, כמובן, כי הדבר הסמלי עצמו, כבר מבטיח את התגשמות העניין כולו. זאת אומרת, שאין אכילת התפוח בדבש כשלעצמו מבטיחה שנה מתוקה. היא רק מזכירה לנו כי עלינו לבקש ולהתפלל, שה׳ ייתן עלינו שנה טובה ומתוקה. הוא הדין לכפרות, שאינן מבטיחות באופן אוטומטי מחילת עוונות, רק מזכירות לנו כי עלינו להשיג מטרה נעלה זו על ידי תשובה ומעשים טובים.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו