יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון

שירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והחמוגגוח

האמנם ניתן לכנות את יהודי מרוקו אוהבי שירה? ומרוקו עצמה, מבחינת השירה העממית, האמנם היא ארץ המועידה את מיטב זמנה לשירה? אין ספק שכן הוא. ככלל, מרוקו ויהודיה אהבו את מנעמי החיים, אולם אין מדובר אלא בתשוקה לחיים מעונגים, שיש בהם כדי להסיח את הדעת מתעוקות השעה לזמר ולשיר. פתגם ערבי נפוץ הוא ״סאעת אזזהו לא תדוזהא, וואכא פוקת קטיע רראס״ (שעת העלצון אל תחמיצינה ואפילו בזמן עריפת הראש). הרגש השירי הטבוע באופיים, עלה בקנה אחד עם אהבת היופי והניב שירי חיים עליזים, לעתים בנעימה שקטה, ולעתים סוערת. יהודי מרוקו אהבו והעריצו נשים יפות, ועל זה אמר המשורר: ״על צורת הלבנה, איך תשכון עננה״ (אברהם אבן־עזרא).

האומנם אהב מאוד היהודי במרוקו מפגשי עונג והתמוגגותי כך הוא מאז ועד ימינו. נחזור עתה לנושאו של חלק זה בספרנו, והוא בבחינת דברי קוהלת: ״ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמחה, כי אם לאכול לשתות ולשמוח״ (קהלת ח, טו). עשר שמחות הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה. עניים כעשירים גם יחד, הכל בלא הבדל עושר ומעמד, התמוגגו התרפקו ונאנחו אנחות רווחה בשמעם שירה ונגינה. ואם יש את נפשך להיווכח צא לדרך וראה כיצד מקיימים טכסי אירוסין או נישואין, או, להבדיל, עתות אבל ויגון. אלה ואלה נבעו נביעה טבעית, שורשית וספונטנית, ולא היו מעולם ענין מלאכותי וממוסחר. ״נעטירה ראשינו בציצי פרחים שלא יבולו, איש מאיתנו לא ייעדר בהוללותנו. בכל נשאיר עקבות מליצותינו ועליצותנו, כי זה חלקנו וגורלנו״ (חכמת שלמה ב, ח).

מחבבת בן שושן

אופליל ייא טול הזרי, וועלאש מולוע ביהום,

ווזאני לפיראק פססבאח בכרי, וולחבאב קללת מזיהום.

וולחבאב תווללאוו מגיירין, אולא קדרת לכיר פיהום,

אוחקק נאבי סיד ננאס, מא נווכל גיר דבבי עליהום.

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי(2).

שירי אהבה, יופי ועונג

אהבת בן שושן

ולאורך הלילה ארכו הזיותי, ומדוע אני מאוהב בם?

והפרידה מהם בבוקר השכם ואהובי בחוסר בואם.

וידידי היו לנעגמים ואף לא ידעתי טובת כולם,

נשבע אני בנביא אדון בני אנוש, ועליהם משגיח ריבון העולם.

הן אנוכי שהתיסרתי מנעורי(2).

סבאתני טפלא זינתא מא כאן, סרת גיר כלפא נזרי,

סרת פי כלפא נזרי.

סלבת עקלי בטטולא וותתיהאן, אנא סגיר מאזלת דררי,

אנא גשים מאזלת גדרי.

מא נוויתס לעשק ישררב לבהאן, נסיר חאצל פי קלוב,

סעאב ווכסאן, אנא נשים מאזלח גרדי,

וואגא ללי מתחתנת מן סגרי.

שבתה אותי עלמה ויופיה נדיר, נמצאתי בפסיעה מתרוצץ,

נמצאתי בפסיעה מתרוצץ.

טרפה דעתי בזקיפות קומתה ובתהיה, אני צעיר עודני בער,

אני פתי עודני, תמים בניכר.

לא חששתי כי אהבה תצרוב אצבע ובוהן, ואהיה לכוד בלבבות,

קשים ורעים, אני פתי עודני תמים,

אני שהתיסרתי כבר מנעורי.

וואנא ללי חסלת פי בלייא ווסבאחני קולת זינהא,

בעיון כחל כזרת פייא כללאתני, פי תמחינא,

לממא לית ביתמשייא, חקית סארי פוסט סבינא.

הייא פלאצל רומייא, ואסמהא מרייא מולירא,

בעד לכתאם נפדח סדרי, בעד לכתאם נפדח סדרי.

חין זאבני דבבי וונעיד ללי כאן, סמחולי ווקבלו עדרי,

סמעו תדיחי סייאדי בקלוב חנאן, תראו כאן עייא צברי.

צעב ווסקא ווכסרת דראהמין, על לוואלדין,

עליהא וועלא לכוואן, אנא גשים מאזלת גררי,

וואנא ללי תמתחנה מן סגרי.

אני שנלכדתי בנערה ושבתה אותי, ביופיה הכביר.

בעיניים שחורות הביטה בי, והותירתני עמוס דאגות למכביר,

המשכתי ואני במצעד מהלכי, מלמלתי לעצמי בזו הברירה.

היא נוצריה במוצאה, ושמה מארייא מולירא,

בתואנה זו נתגלי סודי, בתואנה זו נתגל סודי.

מאחר ולזה הביאני האל, אספר מה היה, סילחו לי וקבלו גירסתי,

שמעו שיחתי רבותי בלבבות חוננים כי פקעה סבלנותי.

קשיים ויגע והפסד ממונות, על ההורים,

עליה ועל אחיה, אני פתי עודני בער.

אני שהתיסרתי מנעורי.

וואנא יתיק טיחת פקאע לביר, לביר גארק וודלא לקסיר,

מן ירדדלי לענא ייא כלא דאר בבא, נעטי למאל כתיר,

חארב עלייא ייא ייממא, וואלא נמות סגיר.

צעב ווקצא ייא לזוואד, ווחתרזאת, זינת נדרא.

זאבננא וונכממלו לגראד, ועשדחני בעדן הזרא,

בעד כנת נראעילהא בתמאד, וואלא תזורני ללא מררא.

הן אפשר שנפלתי לתחתית הבור, הבור עמוק וחבל הדלי קצר.

מי ישים לב אלי, אוי לי ואבוי, ואתנה לו הון רב.

שמרי עלי, הו אמא, פן אמות ואנוכי עדיין נער,

קשיים ויגע רבותי, ונשאתי תוחלתי ליפת התואר,

זכינו ונשלים חפצנו, נורא התאהבנו במבט הטוהר.

על אף שקידת אהבתי תמיד, והיא חסכה ממני ביקור ויקר.

הנא לכאטר ותקאם ססעד, וובקינא עאמיין בלעשרא,

הנא כאטרי וודהב דררי, ססרכנא למחבבא כימא לכוואן.

אנא רוחהא ווהייא עמרי, אנא רוחהא ווהייא עמרי,

סאיין ממא חקוללהא דאב ללי כאן, סאיין מא שרטת נשרי,

חחתא כאנת וודכל פיהא שיטאן,

וואנא ראשי פראש גפלא ייא לכוואן, אנא גשים מאזלת גריי,

וואנא ללי מתחתנת מן סגרי.

נחה הדעת ונתמזל האושר, באהבים שנתיים התמדנו,

נרגעה הרוח והוזהבו פני הכאב, אוחדה כאחים אהבתנו.

אני נשמתה והיא חֶלְדִּי, אני נשמתה והיא חֶלְדִּי,

כל מוצא פיה הוא שהיה, וכל מה שהתנתה הוא שקניתי,

עד שגנבה אמוני, וחדר אל ליבה השטן,

וראשי ראש מופתע, הו!! אחי, אני פתי עודני בער,

אני שהתיסרתי מנעורי.

יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו- מחבבת בן שושן-חלק ראשון