צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו.

קהילה צפרו, לא הייתה מן הקהילות הגדולות במרוקו, ניתן להעריך בזהירות כי מספר היהודים בעיר מנה בשיאו קרוב ל-5000 נפשות בלבד, עם זאת, איכות יצירתה ונפחה, היה לנחלת עם ישראל בכלל וליהדות מרוקו בפרט, הרבה מעבר לגודלה המספרי. למרות מיעוט תושביה, היא העשירה את המורשת היהודית בכל תחומי הדעת של הפרשנות למקרא לדורותיה, שקלא וטריא בפסיקה ההלכתית, בתוך העדה ומחוצה לה, השירה והפיוט ועוד. היא לא הסתגרה בד' אמותיה של ההלכה בלבד, אלא רכשה גם בקיאות בענייני שלטון ומנהל, כלכלה ומסחר, חינוך ותרבות וכיו'ב.

לימודי הקודש קבעו את זהותה הדתית, והיו בעיני חכמי העיר המשאב הלאומי-תרבותי החשוב במעלה. הזיקה האתנית-היסטורית, היא זו שהכתיבה להם את סדר היום כמטרה מוגדרת להיות "אחים ללאום", מבלעדי זה, דינה של הקהילה היה התבוללות וטמיעה בקרב הרוב המוסלמי שבקרבו היא חיה. לפיכך היא תפסה מקום נכבד בתולדות חיי הקהילות היהודיות, והותירה אחריה עושר של מורשת יהודית עתיקה ופולקלור מודרני מגוון. הזדהותה עם תורת ישראל, חיזקו בה מאוד את הזיקה לארץ ישראל, ואף יצרה קשרים מיוחדים עם המיעוט היהודי שישב בירושלים, באמצעות השדרים הרבים שהגיעו מארבעת ערי הקודש, ירושלים, חברון, טבריה וצפת.

כל מה שנתחדש בהלכה ובתקנות החכמים, בעיקר בזיקה אל המקדש ולירושלים, הגיע לידיעתם, בכך הודקו קשרי אחווה וזהות לאומית בין בני הפזורה. אף על פי שיהדות צפרו שמרה תורה ומצוות במידה לא פחותה מהקהילה היהודית שישבה בא״י, נוצרה בה מעין כפיפות מרצון להנהגה הרוחנית הדלה שישבה בארץ הקודש, בין היתר, זה בא לביטוי בסיוע כספי כעזרה ליושבי הארץ ולישיבותיה.

מהתבוננות במאפייניה של הקהילה, ננסה לבחון את הקשר החינוכי, התרבותי והייחודי ביצירתם של חכמיה, מבלי לייהד את הדיבור על כל אחד מן היוצרים ועל יצירתם מבחינה תמאטית, לשונית או פואטית, על אף שהעיון בהם כשלעצמם, די מרתק, מסקרן ומאתגר, לא בזה נעסוק. עם זאת נאמר שיצירתם הרוחנית תרמה תרומה איכותית לתרבות היהודית, ליצירה המשותפת יהודית-מוסלמית ולהתפתחותה של העיר שבה נוצרה שותפות זו. לצערנו, היום לא נותר בצפרו כל זכר לנוכחותה ולפעילותה של הקהילה היהודית בעיר, פרט לבית העלמין, שהוא העדות הנאמנה מעברה ההיסטורי והמפואר.

מאמר היסטורי-מונוגרפי זה על קהילת יהודי העיר צפרו, הינו המשך טבעי לחקר כלל הפזורה היהודית, ונועד לשפוך מעט אור על בעיותיה המסורתיות של קהילה יהודית-עצמאית שחיתה כמיעוט בתוך עיר בעלת אוכלוסייה מוסלמית שלא תמיד גילתה סובלנות כלפי"הכופרים", אף אם אלה היו מייסדיה ובוניה הראשונים של העיר. במרחב מחיה זה, מצאנו קהילה יהודית שורשית, שהשלימה עם גזרות השלטון, בחינת "דינא דמלכותא דינא". חיי השכנות לצד המוסלמים, גם אם לעתים היו טובים, לא תמיד האירו פנים. עצם היות הקהילה תחת שלטון שאיים על קיומה הדתי- רוחני, היה בו כדי לחולל משבר אמוני בקרב חלק מבניה, בעיקר, אצל אלה שהיו תלויים כלכלית בחסדיהם.

ברם, לא רק התלות בשלטון הייתה לרועץ, גם וועד הקהילה, שבדרך כלל הועמד בראשו נגיד "מטעם", היה גורם מאוד משמעותי ביחס לפרט, ולא היה ברור למי הוא נוטה חסד. ההתמודדות בענייני הפנים הייתה חסרת חשיבות, לעומת יחס העוינות לו זכו לעתים בני הקהילה מידיהם הלופתות והעריצות של השליטים השונים שקמו ונפלו בזה אחר זה, ומבני עמם. הטרגדיות בתקופות הבצורת והרעב, המגפות והחולי, הגיאויות והשיטפונות שהיה הנהר אגאי הסמוך למלאח היהודי, שימשו עילה ותואנה להתנפלויות הסרות רחמים של המוסלמים על המלאח, שעל אף שהיה סגור בפניהם ע"פ צו הוקי, היו חודרים אליו ומכלים בו את זעמם בשלל מעשי-ביזה בחנויות, ברכוש, ובאסמי התבואה ומסיימים בהרס בתי-כנסת.

לעתים קרובות נסתיימו התנפלויות אלה במעשי-טבח או באילוץ להשתמדות לאסלאם, וכן באיסור לסחור בכפרי המוסלמים, בהם מצא הלק מיהודי העיר את פרנסתו. בדרך זו, התנכלויות ליהודים היו חוזרות על עצמן, מסיבות שונות ומשונות. אירועים אלה ודומיהם, שנהפכו ללחם חוקם של אנשי הקהילה, עשו את חייה כמעט לבלתי אפשריים. אחרי כל פוגרום שכזה, היו רבים נותרים חסרי כל, ונופלים לנטל על מוסדות התמיכה והסעד של הקהילה, שהיו דואגים למחסורם, למזער. בעתות אלה, הייתה הקהילה מחפשת נתיבי מילוט אל פנים חיי המשפחה, מסתגרת בתוך עצמה וכואבת את כאבה, מתחזקת בעושרה הרוחני-תורני ובדברי העידוד והמוסר של חכמיה ורבניה, עד יעבור זעם.

העויינות בין יהודים למוסלמים בהיסטוריה האנושית, נוצרה על היות שני העמים שייכים ל״משפהת אברהם" שממנה יוצאת לא רק הזהות היהודית, אלא גם יתר הזהויות היריבות לה. מכאן נוצרה היריבות הפנימית והמאבק בטענה לזכות על תרבות הבכורה ולעליונות הדת. יחס זה בין יהודים למוסלמים, הושתת ע"פ הדפוס שהתקיים בהבדל הסגולי בו ראו המוסלמים את עליונותם על פני היהודים, ולא כי היהודים נחשבו בעיני המקומיים כטפילים בארץ לא להם, אלא משום שהם "דה'ימי" (בן־הסות המאמין ב״ספר", ה'תנ״ך', ומשלם מס גולגולת). קביעה זו של מעמד "הד'הימי" כבני חסות, מעוגנת בקוראן (בשורת ההצהרה, 29/9 ) ואינה נתונה לשיקול דעתו של השליט המוסלמי.

 28 قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה – (א.פ)

לעומת זאת, "תקנות עומאר" (תקנות שנקבעו ע״י עומאר השני, איבן- עבדאלעזיז, 717-720, על מנת להדגיש את עליונות האסלאם על פני שאר הדתות) שלא נקבעו בקוראן, הפלו את היהודים לרעה, והגבילו את חירותם במטרה להשפילם. השליטים השונים יכלו לקבל או לבטל אותן, אולם העדיפו להתעלם מאפשרות ביטולן, בכך הנציחו את היחס המפלה, רוב מוסלמי שולט ומיעוט יהודי נשלט. זו הייתה קביעה שאי אפשר היה לגשר עליה, יש לקבלה ולהישמע לחוקים ולמנהגים הנלווים אליה, רק הנאמנות הפוליטית לשולטן ותשלומי המיסים, הבטיחו את קיומם הפיסי ואת קשריהם הכלכליים והמסחריים.

חשיבות רבה הייתה אם כן בארגון היכולת היהודית בתחום הכספים, כצורך פוליטי וחיוני להישרדות. זה היה קורה בעיקר בעת הצורך למימון מלחמותיו של המלך או לביצוע פרויקטים שונים בתחומי המדינה. אז הייתה נפוצה תעמולה מטעם השלטונות כנגד היהודים, במטרה לגבות מהם מיסים נוספים מעבר לחובם. גורם בעל השפעה נוסף שפעל במערכת העדינה שבין היהודים למוסלמים, הייתה הקנאה המתמדת בהישגיהם החומריים של היהודים. משבאו עתות בצורת, רעב ומצוקה, שהיו גורמים להתקוממויות עממיות של האיכרים והסוחרים, השלטון אז היה עובר לרחוב, בעיקר לרחוב היהודי, והיה שוב צורך לשלם אתנן נוסף לשליט המקומי, בו היה תלוי גורל הקהילה והישרדותה. ברם, היו גם זמנים טובים בהם התקיימה סימביוזה שבה כל צד במערכת היחסים, היה תלוי במשנהו. אלה איכרים ועובדי אדמה, והיהודים סוחרים ובעלי מלאכה. אז הייתה מתקיימת תלות הדדית כאשר האינטרס של כל צד היה להגן על תפקודו של הצד האחר. בדרך כלל, היחסים התקינים נשמרו על רקע החיים הצנועים והשכנות הקרובה, רק הזהות הדתית נותרה כחיץ שהפריד ביניהם. לעתים, בעתות בצורת, פנו חכמי המוסלמים לחכמי היהודים שיתפללו לבוא הגשמים, כמו שאמר החכם: "בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד" (משלי יז/17). חכמי היהודים היו נענים ברצון, ורותמים את כל הקהילה לתפילת המטר בבית העלמין.

צפרו – קהילה יהודית קטנה במרוקו, ויצירת חכמיה חובקת עולם.הרמ"א מצפרו-נסים אמנון אלקבץ.ברית 41 בעריכתו של מר אשר כנפו.

עמוד 17