אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק אחרון

על המחבר

רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד(1075־1141); מלחמות קבוצות מוסלמיות בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות, בראש ובראשונה, ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ״בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…״. מצב קשה זה גרס להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו (הכתוב בלשון הערבית יהודית) ״ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת״, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ״הכוזרי״. ואכן, הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו הוא מגיע להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם, בארץ הולדתו, כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלוא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון.

מלבד שירים אלה, שהם הישג בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע. האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית־ביוגרפית של ריה״ל, ואילו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.

עיון ודיון

על הפסוק ״כטוב לב המלך״(אסתר א, י) נאמר במסכת מגילה (יב, ע״ב): ״שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות״. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהלים ב ״מזמור שיר ליום השבת״(תה׳ צב). שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים, ועיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבהם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל, וכן ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה. אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה, והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת, על דרך מאמר חז״ל: ״אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין(שבת קיח, ע״א).

בתקופתנו זו, תקופת ״זמירוני השבת״, הרואים אור חדשים לבקרים במזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, רגילים אנו למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ״זמר לשבת״ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ״דרור יקרא״. קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייטנות הקדומה על פי צרכיה, ולא היו מיועדות לשולחן השבת.

משנתחדשה הסוגה, החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה, מדונש ועד רבי יהודה הלוי, לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

על כן בולטים שירי השבת שכתב ריה״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, והדבר משתקף היטב בזמירות השבת. כך, למשל, בפיוט ״יקר יום השבת תגדיל״, הלועג לאומות:

הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי

אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרַב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי

……………..

יְדַמּוּ עֵדִים לַעֲדָיִים / וְהַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים

שורות אלו מעלות את האמור בספר הכוזרי(ג, ט) ״הלא תראה אותן האומות אשר קבעו לעצמן יום מנוחה במקום שבת – כלום יכלו לחקותנו אם לא כאשר תחקינה צורות הצלמים את צורות בני האדם החיים?״.

מיוחד הוא הפיוט ״ עַל אֲהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְּבִיעֵי / שָׁלוֹם לָךְ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי״, שכולו אהבה עזה לשבת ומבקש לכווץ את ימי השבוע ולדלג עליהם כדי להגיע לשבת, כי אז הדובר ״ קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחָן מַלְכִּי וְרוֹעִי ״, והשבת ״ זֶה יוֹם מִנּוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי״. את העוצמה בשיר זה יש לראות על פי דבריו של מלך כוזר על השבת והמועדים והשפעתם על ישראל(הכוזרי ג, י).

פיוטנו, ״יום שבתון אין לשכוח״, מעלה אותם רעיונות שנזכרו לאורך הדיון הן בשבחה של שבת ובחשיבותה והן בגדולתם של ישראל שזכו לשבת, ומגדולה זו בא הדובר לבקש על הגאולה ועל הנקמה באויב המציק. בנוסח המקובל, מוקדשות שתי מחרוזות לתיאור מעמד סיני והדגשת מצוות השבת כחלק מעשרת הדיברות, תוך הדגשת ״זכור ושמור״. על פי סגנון הדברים ועל פי מקומו של מעמד הר סיני בשירתו של ריה״ל ובהגותו – מחרוזות אלו מתאימות בהחלט לריה״ל וליצירתו, והדבר טעון בדיקה נוספת.

בין כך ובין כך, אנו מתייחסים לשני הנוסחים כפי שהובאו לעיל. ובעיקר עניין סיפור המבול ההופך למטפורה למצוקות הגלות ולצרות היום. אכן, רבים מציורי הלשון בשירת ריה״ל נבנים על שיבוצי מקראות במשמעות חדשה: היונה של נח היא כנסת ישראל, והיא מוצאת את מנוחתה רק ביום השבת. השמטת המילה ״לא״ מן הפסוק במקור מדגישה היטב את חוסר המנוחה בימי המעשה תחת שלטון זר, והשבת היא תחום לעצמו של ניתוק מכל פעילות היום־יום אל יום מיוחד. כפי שנאמר, סיום השיר, הלקוח מן ההפטרה לפרשת נח, יוצר מעטפת סביב השיר והופך את סיפור המבול והמנוח למעין משל.

שמא תאמר הגזים המפרש בעניין זה והקנה לציור המבול מעבר למה שיש בו בשיר. בא ריה״ל עצמו בשיר שבת אחר, והעיד על שירתו:

בְּצֵל הַשַּׁבָּת מִימֵי נֹחַ / מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ

יוֹם שָׂמָהוּ אֵל נִסֵּנוּ / הוּא יְנַחֲמֶנּוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ

וּמֵעִצְּבוֹן יָד הוּא מַחְסֵנוֹ / וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ

הנה לפסוק על היונה (בר׳ ח, ט) נוסף פסוק אחר מבראשית ה, כט, והופך את ההנמקה לשמו של נח לתיאור השבת ואת השם עצמו לכינוי לשבת. בשיר זה מתחברת הפתיחה אל הסיום בקישור מחוכם באמצעות הפנייה ״יונה״, הפותחת את המחרוזת, אל ההבטחה בסוף השיר, ״הנה אבקש לך מנוח״, דבריה של נעמי לרות(רות ג, א) המוסבים בשיר לכנסת ישראל, היא היונה, ומבקשים עבורה מנוח, ״שלא מצאה לכף רגלה״.

הדהודים נוספים עולים משיר זה לסיפור המבול, והבולט בהם במחרוזת שלפני האחרונה:

הִנֵּה קוֹלְכֶם מִבֵּין חוֹחַ / אִשֶּׁה הוּא רֵיחַ נִיחוֹחַ

הִנֵּה נִשְׁבַּעְתִּי בְּמֵי נֹחַ / לִקְרֹא לַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ

תמונת קורבנו של נח העולה לרצון ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״(בר׳ ח, כא) והשבועה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ (יש׳ נד, ט), הופכות את סיפור המבול וההצלה ממנו למעין דוגמה למצוקות הגלות ולגאולה, וכך גם מזדהים אסורי התיבה היוצאים ממנה למרחב עם אסירים המבקשים את הגאולה המתאחרת ואת הקץ המתמשך, ונחמתם היחידה היא השבת, היא המנוח והמפלט מאפלת הגלות לאור השבת. לא בכדי בחר יוצר גדול כריה״ל לבנות מחצית משירי השבת שלו על ציורי המבול ועל השבועה הנחרצת בעקבותיו.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק אחרון

עמוד 37