מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם
המשפחה המפורסמת ביותר ממרוקו שלמדה בישיבת אור יוסף היא משפחת סניור, אשר קשרה את גורלה עם הישיבה ועם מוסדותיה מאז שהגיעה לפובלן באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20. נכון לשנת 2019 הרב אלי סניור משמש כראש הקהילה, ואחיו הרב מימון סניור הוא מנהל בית הספר היסודי בארמונטייר. בשנים האחרונות מספר הלומדים במוסדות הישיבה מתמעט עקב מספר הילדים ההולך ופוחת, ועקב נפילתו הכלכלית של אלי רוטניימר, מי שתמך בישיבה שנים רבות. מלבד זאת, מעטים הם הממשיכים באורח החיים של שיטת נובהרדוק. ברבות השנים בוגרי הישיבה שנשארו בצרפת בחרו לחיות בארמונטייר, ואילו העולים לישראל קבעו את מושבם ביישובים החרדיים מודיעין עילית ואלעד.
אלי רוטניימר יזם בנייה, חוזר בתשובה, תרם רבות להתפתחות העולם התורני בצרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה. אחדים מילדיו מתגוררים עד היום בעיירה ארמונטייר.
גם בעיירה רנסי, כ־20 קילומטר צפונית לפריז, הוקמו מוסדות תורניים בשם מרכז התורה על ידי רבנים יוצאי מרוקו, בני משפחת טולידאנו. בשנת 1967 אבי המשפחה, הרב ברוך רפאל טולידאגו, יזם את הקמת הישיבה, במטרה למנוע את התבוללות בני הנוער היהודים ממרוקו שהגיעו לצרפת. לשם כך הוא הטיל על בנו, הרב יעקב טולידאנו, [הרב ברוך רפאל טולידאנו, מגדולי רבני מרוקו בדור האחרון, ראש ואב בית דין במקנס שבמרוקו.]שלמד הן בישיבת פונוביז׳ בבני ברק והן בישיבת גייטסהד שבאנגליה, לשמש כראש ישיבת מרכז התורה ברנסי. רבי יעקב הביא איתו עשרה בחורים יוצאי מרוקו שלמדו איתו בגייטסהד, ויחד הם פתחו את הישיבה בצרפת. בשנים הראשונות למדו בישיבה בעיקר תלמידים שנולדו במרוקו, אך משנות ה־90 ואילך רוב התלמידים הם צרפתים, דור שני ודור שלישי למהגרים מצפון אפריקה. אוכלוסיית התלמידים אינה דווקא חרדית, אלא דתית ומסורתית מרקע חברתי־כלכלי מגוון, בעיקר משפחות המעוניינות להעניק לילדים חינוך יהודי המשלב לימודי חול ולימודי קודש.
במרוצת השנים התפתחו מוסדות מרכז התורה לרשת חינוך ליטאית־ספרדית הכוללת גני ילדים, בית ספר יסודי, תיכון דתי לבנות ותיכון דתי לבנים, ישיבה קטנה וכולל. במוסדות אלה לומדים כ־800 תלמידים, כשמסביבם קהילה יהודית חרדית המונה כ־100 משפחות (נכון לשנת 2019). מאז פטירת הרב יעקב טולידאנו בשנת 1996, הישיבה מנוהלת על ידי בנו, רבי יהודה, ועל ידי אשתו של רבי יעקב (אימו של רבי יהודה), הרבנית מישל פיקאר טולידאנו. [מישל פיקאר הגיעה למרוקו באמצע שנות ה־50 כדי להקים סמינר למורות בטנג׳יר. בהזדמנות זו שודכה לרבי יעקב]
בתי סמר תיכוניים
בית הספר אקול נורמל היוקרתי בפריז נוסד ב־ 1865 ושימש כבית ספר תיכון וכבית ספר להכשרת מורים לעולם הפרנקופוני. מנהלו המיתולוגי היה הפילוסוף עמנואל לוינס. במחצית השנייה של המאה ה־20, נערים שלמדו באקול נורמל הנחשב בקזבלנקה או בבתי ספר של האליאנס במרוקו, המשיכו את לימודיהם באקול נורמל בפריז וממנו המשיכו ללימודים אקדמיים בצרפת.
עמנואל לוינס(1995-1906) מחשובי הפילוסופים באסכולת פריז, התפרסם בעקבות ספרו שבע קריאות תלמודיות.
גם בתי הספר יבנה בפריז, בית ספר עקיבא ומרכז אשל בשטרסבורג קלטו בני נוער שרצו ללמוד לימודי חול ולימודי קודש במסגרות דתיות. בשנות ה־60 ובשנות ה־70 למדו במוסדות אלה נערים שהיגרו ממרוקו לצרפת ללא הוריהם, ולכן הם קיבלו מהשלטונות המקומיים מעטפת חינוכית ופנימייתית. המוסדות נוהלו על ידי דמויות חינוכיות מיתולוגיות כמו ברנרד פיקאר, מי שניהל את בית הספר יבנה בפריז, וד״ר בנימין גרוס, מי שניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. בשנת 1963 הוקם בשטרסבורג מרכז אשל, ישיבה תיכונית לנערים מהגרים מצפון אפריקה. בשטרסבורג זכו הנערים לסיוע רב ולעזרה מחברי הקהילה היהודית. בעשור הראשון נוהל המקום על ידי הרב שמעון ויזמן והרב גבריאל טולידאנו, שניהם מהגרים ממרוקו. בשנת 2019 עמד בראש הישיבה הרב דניאל אלגרבלי ונשיאה היה רופא השיניים ד״ר אליעזר אברג׳ל.
משפחת פיקאר ייסדה את מערכת החינוך הציוני־דתי בפריז וניהלה אותה במשך עשרות שנים. מריאן פיקאר ניהלה את בית הספר לוסיין דה הירש, ובעלה ברנרד ניהל את בית הספר יבנה. בסוף ימיהם עלו לישראל כדי לחיות לצד ילדיהם.
בנימין גרוס ניהל את בית הספר עקיבא בשטרסבורג. הוא עלה לישראל בשנות ה־70, היה ממייסדי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ונמנה עם האנשים המשפיעים ביותר בקהילה הצרפתית בישראל.
הרב ויזמן למד בישיבת סנדרלנד בצפון אנגליה.
הרב גבריאל הוא נכדו של רבי ברוך טולידנו, ממייסדי ישיבת אור ברוך בשכונת בית וגן בירושלים.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם
עמוד 43
Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
LE MELLAH, quartier des Juifs, était sous la protection du Sultan, tout contre la kasba et le Dar el Maghzen et, pour que cette protection, ou plutôt cette surveillance, puisse mieux s ’ exercer, le Mellah n’avait qu’une porte que l’on fermait pendant la nuit et qui était gardée par un assès du Pacha. La population a vite débordé de ce quartier aux ruelles étroites… Le Consul Chénier rapporte que les Juifs relégués dans ce faubourg ont été exposés à la tyrannie et à la misere
Cette époque n’est pas si éloignée à laquelle les Juifs, en dehors du Mellah, étaient tenus d’aller nu pieds par les ruelles et ne pouvaient monter sur un âne et par conséquent moins encore sur une mule ou un cheval ; les petits-fils vont maintenant en automobiles aux puissants chevaux. Tant il est vrai que l’on ne vit que l’heure présente quand elle est bonne. Les Juifs ont donc débordé de l’enceinte du Mellah et ont gagné la place des ferblantiers en occupant de petites boutiques où, avec moins de pittoresque, ils assemblent des lanternes en découpant des bidons de pétrole, réparent des sandales, les harnais, utilisent de vieux pneumatiques pour faire des semelles de chaussure ou des seaux à eau. Dans la rue qui longe la Kasba, ils ont des magasins et sont tailleurs, pâtissiers, un peu de tous les métiers pour se suffire à eux-mêmes.
Marc de Mazières Promenades à Marrakech (Horizons de France, 1937 page 38-39)
A mesure que je pénétrais plus avant dans le Mellah. je découvrais que tout devenait de plus en plus misérable. Je me trouvais maintenant sur une petite place carrée qui me parut être le coeur du Mellah. Des hommes et des femmes se tenaient près d’une fontaine rectangulaire. Les femmes portaient des cruches qu’elles emplissaient d’eau. Les hommes remplissaient leurs outres de cuir. Leurs ânes étaient auprès d’eux et attendaient qu’on les abreuvât. Au milieu de la place quelques gargotiers étaient accroupis. Beaucoup d’entre eux faisaient cuire de la viande et d’autres de petits beignets. Leurs familles étaient près d’eux, femmes et enfants. C’était comme s’ils eussent transporté tout leur train de maison sur la place où ils habitaient et cuisinaient.
Tout autour de la place, il y avait des magasins. Des artisans y travaillaient, leurs coups de marteau résonnaient dans le bruit des conversations. Dans un coin de la place, de nombreux hommes s’étaient assemblés et discutaient avec feu. Je ne compris pas ce qu’ils disaient mais, à en juger par leurs mimiques, il s’agissait des grands problèmes du monde. Ils étaient d’opinions différentes et combattaient à coups d’arguments. J’eus l’impression qu’ils admettaient avec plaisir les arguments des autres.
Au milieu de la place, se tenait un vieux mendiant. C'était le premier que je voyais par ici. Il n’était pas Juif. Avec la pièce qu'il reçut, il se tourna aussitôt vers un marchand de beignets dont la grande bassine crépitait vigoureusement. Les clients étaient nombreux autour du cuisinier et le vieux mendiant dut attendre son tour.
Mais je ne crois pas que c’était à lui seul que je devais l’enchantement de cette place. J’avais l’impression d’être véritablement ailleurs, parvenu au terme de mon voyage. Je n’avais plus 'envie de m’en aller. Je m’étais déjà trouvé ici, il y avait des centaines d’années, mais je l’avais oublié. Et voici que tout me revenait. J’y trouvais offertes la densité et la chaleur de la vie que je sentais en moi-même. J’étais cette place et je crois bien que je suis toujours cette place.
M’en séparer me parut si pénible que j’y revenais toutes les cinq ou dix minutes. Où que j’allasse, quoi que je découvrisse dans le Mellah, je m’interrompais pour revenir à la petite place, pour la traverser dans une direction ou une autre afin de me convaincre qu’elle était toujours là.
Elias Canetti (né en 1905 en Bulgarie) Prix Nobel de Littérature (en 1981) Les voix de Marrakech (Albin Michel, 1980)
Il est 3 heures (15 heures), le temps que nous avons à passer avant 5 heures sera employé à faire un tour au Mellah, – le quartier des Juifs. L’aspect en est curieux, mais sans beauté aucune. Les frères Tharaud, dans Marrakech ou les grands seigneurs de l’Atlas, en ont fait une juste mais impitoyable description. Le Mellah ne paraît point faire partie du reste de la ville : tout y est différent. Les types des hommes des femmes, la couleur, les arrangements des boutiques, le goût, l’odeur elle-même, rien ne ressemble à ce qu’on voit ailleurs. Une civilisation plus avertie, plus commerçante règne ici sûrement. L’état primitif nous paraît cependant préférable.
HenriAmic Le Maroc (1920-1924) Calmann-Levy 1925, page 66.
Joseph Dadia- La Saga des Juifs de Marrakech
Page 13
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
הצדדים השונים
גודל הקהילות: הקהילות האשכנזיות לפני השואה היוו רוב של כ-90% מכלל היהדות העולמית. היחס היום בין קהילות אשכנז לכל הקהילות הספרדיות והמזרחיות הוא משהו כמו 11 מיליון קהילות באשכנז לעומת 3 מיליון ומחצית בקהילת הספרדיות. במזרח אירופה פעלו עשרות ומאות עיירות, בנאות הסהרה פעלו כ־10 עיירות.
גורל הקהילות: בשונה מן השטעטלים, שלא שפר מזלן ונכחדו בעקבות השואה, הרי הקהילות הפילאליות שרדו, והן התרוקנו רק בעקבות העלייה לארץ ישראל.
טלטלות וגזרות: בניגוד לטלטלות, לנדודי קהילות השטעטל, לעקירתן ולמעבר שלהם בפעם הראשונה מן הכפרים לעיירות ולתחום המושב ובפעם השנייה לערים גדולות ולעוינות הגויים שפקדה אותם שם עקב קנאה ושנאה, הרי הקהילות הפילאליות לא עברו כל טלטלה שלילית הן בהיותם בכפרים והן במעברם לעיירות.
השכלה והתבוללות: ההשכלה הצרפתית לא פסחה על הקהילות בערים ובעיירות הספרדיות, אבל היא לא הביאה לתוצאות שליליות. ההשכלה ניתנה בצורה מבוקרת במסגרת יהודית דוגמת האליאנס שהיה מוגבל רק לבית ספר יסודי, שבו פעל רק צוות מורים יהודי ולמדו בו רק כיתות א-ו ורק 4 ימים בשבוע (ד-ה) ולא בשבתות וחגים. בבי״ס זה למדו גם עברית ויהדות מפי צוות יהודי תורני. אמנם בוגריו תפסו משרות שאילצום לפעמים לעבוד גם בשבת, אבל הם ידעו גם להישאר במסגרת יהודית. דוגמה מובהקת היא מניין שקיימו העובדים בשבת בערים כמו מכנאס לפני לכתם לעבודה. הם התפללו, עשו קידוש ורק אחר כך פנו לעבודתם, שנתקיימה רק בבוקרו של שבת, כי אחה״צ נחשב ערב יום ראשון ששבתו בו מעבודה.
חילון ומסורת: כל תהליכי החילון של יהדות אירופה פסחו על הקהילות הספרדיות ששמרו על מסגרת יהודית מסורתית, שאיחדה בין כל השכבות, שלא נודעו בהם רבדים מאבחנים, כמו: דתיים, חרדים או חילונים, שלא הייתה להם אחיזה לא בתודעה ולא במציאות, וכל אחד שמר על יהדותו כפי מידתו ויכולתו בלי שמישהו הפקיע אותו מן הקהילה. המסורת הייתה חזקה הן בתחום מעגל האדם לכל תחנותיו, ברית מילה, בר מצווה, חתונה ופטירה שנעשו כולם במסגרת המשפחה והקהילה היהודית והן בתחום מעגל השנה היהודי, שהכול שמרו על מועדיו והשביתו בהם את עסקיהם: שבת, חגים ומועדים וימים נוראים כמו כל שאר המועדים חנוכה, פורים וימי בין המצרים.
פילוג ואיחוד: כל תהליכי הפיצול והפילוג באירופה שהובילו להקמת קהילות חילוניות ודתיות ובתי כנסת נבדלים לאורתודוקסים, קונסרברטים ורפורמים וזרמים של חסידים ומתנגדים לא נודעו בקהילות הספרדיות, ובתי הכנסת שימשו אכסניות תפילה משותפות לכל שכבות הקהילה.
נצרות מול איסלאם: הנצרות הייתה עוינת ליהדות פי כמה מן האיסלאם. הרבה פוגרומים וגזירות נעשו בארצות הנוצריות: מסעי הצלב(1095), גזרות ת״ח ות״ט (1648), ועד לתקופה הנאצית. ליהדות היו תקופות יפות עם האסלאם במשך כ-800 שנה החל מתקופת הגאונים (1200-700), שבה זכו לאוטונומיה דתית ותקופת הכיבוש הערבי בספרד, שבה הגיעו היהודים למעמד נכבד החל מתקופת חסדאי אבן שפרוט (975-915) דרך תקופת שמואל הנגיד (1056-993), משה אבן עזרא (1140) ועד יהודה הלוי(1071). והנה מיד לאחר כיבוש גראנדה על ידי הנוצרים, שבה בא הקץ לשלטון האיסלאם בספרד, ולאחר הרקונקיסטה וכיבוש הנוצרים מחדש את ספרד, פקדה את יהדות ספרד האינקויזיציה וגירוש ספרד (1492).
והיכן מצאו המגורשים מקלט ומנוח אם לא שוב בארצות שבהן שלט האיסלאם באימפריה העותומנית, במרוקו ואלג׳יריה.
הרמב״ם והאיסלאם: בתקופת המווחדין, שבה כפו את האיסלאם על היהודים, קבע הרמב״ם, שאין לראות באסלאם כפירה כמו בנצרות, ואין להפעיל עליו את הכלל של ׳יהרג ואל יעבר׳, אלא אפשר לקבל את האיסלאם באופן ארעי ולמראית עין עד יעבור זעם.
בתקופת תור הזהב בספרד רכשו היהודים השכלה ערבית כולל לימודי אסלאם והשתלבו בחברה תוך שמירה על מסגרת יהודית. הפתיחות למדעים וללימוד השפה הערבית החלו כבר בתקופתו של רב סעדיה גאון שתרגם את התורה לערבית.
רשת חברת כל ישראל חברים הפעילה בתי ספר נוסח האליאנס כמעט בכל הקהילות היהודיות שבמזרח התיכון כולל בגדאד, עירו של בן איש חי, בלי שעוררה התנגדות משמעותית. במרוקו פעלו כ-84 בתי ספר נוסח אליאנס וגם באזור תאפילאלת פעלו בתי ספר ממשלתיים יחד עם האליאנס. יהדות ספרד במתינותה נתגלתה כיהדות ידידותית, פשרנית, מכילה ומבינה, שלא כיהדות אשכנז הנוקטת בכלל של הכל או כלום.
יש דרך אחרת, דרך שביל הזהב נוסח הרמב״ם. לסיכום, שרידותן של הקהילות הספרדיות בעולם אפשר לזקוף לשני גורמים: מבחינת השרידות הבטחונית יש לזקוף זאת לסביבה הערבית המתונה נוסח תור הזהב בספרד ונוסח התפיסה הערבית שראתה ביהודים ששכנו בכפרים יחד עם תושביהם הערביים כבני חסות שיש להגן עליהם עם מס ובלי מס. גם החברה הערבית הכללית וגם הפילאלית הייתה כמעט אחידה באווירתה האסלאמית, בכפרים ובעיירות, אין בה זרמים ותנועות מפלגות ומקצינות, החברה הכפרית הייתה סובלנית כלפי היהודים הן כלפי מסורותיהם והן כלפי ימי שבת ומועד, שבהם שבתו היהודים ממלאכתם, והערבים כיבדו מסורת זו.
ומבחינה רוחנית יש לזקוף את המצב הרוחני של היהודים, ששמרו על צביונם היהודי גם למסורת היהודית מרס״ג ורמב״ם, שידעו לשלב תורה עם מדע, יחד עם חכמת ההמונים שידעו תמיד לשמור על גבולות ועל מסגרת מסורתית ועל מסגרת הקהילה וכן להנהגה הרוחנית בכל דור שידעה להנהיג את הקהילה בהשכל ובנחת, בשיטה של והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, ימין מקרבת ושמאל דוחה, לא בשיטה של תפסת מרובה לא תפסת ולא הכול או לא כלום. דוגמה לכך קיומו של בית ספר צרפתי בעיירה ארפוד, בתחילת דרכו אוכלס כמעט כולו בתלמידים יהודים. בית הספר לא בא על חשבון הלימוד התורני בחדרים ובתלמוד תורה אלא במשולב עמו. הקהילה ראתה זאת בחיוב, ולא היה מי שהתנגד או פרש כולל ההנהגה הרוחנית של אביחצירא. דוגמת יש״א ברכה שנשאל על ידי נציגי חב״ד בארפוד איך הוא מתייחס לבית הספר שהשיבם ׳אני חייב לכבד את החוק׳ ודוגמת בנו ר׳ מאיר ששלח את בנותיו לבית הספר הצרפתי לבנות. הנהגת הקהילה הייתה די חכמה לוודא הפרדה בין בנים ובנות לא רק בכיתות נפרדות, אלא גם בבתי ספר נפרדים ולא קרב זה אל זה וגם לוודא שהתלמידים לא ילמדו בשבת. אכן בתקופת היסוד בית הספר היה סגור בשבת, ובתקופה המאוחרת, שגם ערבים למדו בו, הרי לא נתקיימו שיעורים סדירים בשבת והוא נתייחד רק לשיעורי בית וזאת על מנת שהיהודים לא יפסידו חומר לימודי.
הנה כי כן, זה סוד כחה של ההשקפה הספרדית שהתוצאה שלה היא ׳אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו – אשרי העם שככה לו׳.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא
עמוד 16