מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

הצדדים השונים

גודל הקהילות: הקהילות האשכנזיות לפני השואה היוו רוב של כ-90% מכלל היהדות העולמית. היחס היום בין קהילות אשכנז לכל הקהילות הספרדיות והמזרחיות הוא משהו כמו 11 מיליון קהילות באשכנז לעומת 3 מיליון ומחצית בקהילת הספרדיות. במזרח אירופה פעלו עשרות ומאות עיירות, בנאות הסהרה פעלו כ־10 עיירות.

גורל הקהילות: בשונה מן השטעטלים, שלא שפר מזלן ונכחדו בעקבות השואה, הרי הקהילות הפילאליות שרדו, והן התרוקנו רק בעקבות העלייה לארץ ישראל.

טלטלות וגזרות: בניגוד לטלטלות, לנדודי קהילות השטעטל, לעקירתן ולמעבר שלהם בפעם הראשונה מן הכפרים לעיירות ולתחום המושב ובפעם השנייה לערים גדולות ולעוינות הגויים שפקדה אותם שם עקב קנאה ושנאה, הרי הקהילות הפילאליות לא עברו כל טלטלה שלילית הן בהיותם בכפרים והן במעברם לעיירות.

השכלה והתבוללות: ההשכלה הצרפתית לא פסחה על הקהילות בערים ובעיירות הספרדיות, אבל היא לא הביאה לתוצאות שליליות. ההשכלה ניתנה בצורה מבוקרת במסגרת יהודית דוגמת האליאנס שהיה מוגבל רק לבית ספר יסודי, שבו פעל רק צוות מורים יהודי ולמדו בו רק כיתות א-ו ורק 4 ימים בשבוע (ד-ה) ולא בשבתות וחגים. בבי״ס זה למדו גם עברית ויהדות מפי צוות יהודי תורני. אמנם בוגריו תפסו משרות שאילצום לפעמים לעבוד גם בשבת, אבל הם ידעו גם להישאר במסגרת יהודית. דוגמה מובהקת היא מניין שקיימו העובדים בשבת בערים כמו מכנאס לפני לכתם לעבודה. הם התפללו, עשו קידוש ורק אחר כך פנו לעבודתם, שנתקיימה רק בבוקרו של שבת, כי אחה״צ נחשב ערב יום ראשון ששבתו בו מעבודה.

חילון ומסורת: כל תהליכי החילון של יהדות אירופה פסחו על הקהילות הספרדיות ששמרו על מסגרת יהודית מסורתית, שאיחדה בין כל השכבות, שלא נודעו בהם רבדים מאבחנים, כמו: דתיים, חרדים או חילונים, שלא הייתה להם אחיזה לא בתודעה ולא במציאות, וכל אחד שמר על יהדותו כפי מידתו ויכולתו בלי שמישהו הפקיע אותו מן הקהילה. המסורת הייתה חזקה הן בתחום מעגל האדם לכל תחנותיו, ברית מילה, בר מצווה, חתונה ופטירה שנעשו כולם במסגרת המשפחה והקהילה היהודית והן בתחום מעגל השנה היהודי, שהכול שמרו על מועדיו והשביתו בהם את עסקיהם: שבת, חגים ומועדים וימים נוראים כמו כל שאר המועדים חנוכה, פורים וימי בין המצרים.

פילוג ואיחוד: כל תהליכי הפיצול והפילוג באירופה שהובילו להקמת קהילות חילוניות ודתיות ובתי כנסת נבדלים לאורתודוקסים, קונסרברטים ורפורמים וזרמים של חסידים ומתנגדים לא נודעו בקהילות הספרדיות, ובתי הכנסת שימשו אכסניות תפילה משותפות לכל שכבות הקהילה.

נצרות מול איסלאם: הנצרות הייתה עוינת ליהדות פי כמה מן האיסלאם. הרבה פוגרומים וגזירות נעשו בארצות הנוצריות: מסעי הצלב(1095), גזרות ת״ח ות״ט (1648), ועד לתקופה הנאצית. ליהדות היו תקופות יפות עם האסלאם במשך כ-800 שנה החל מתקופת הגאונים (1200-700), שבה זכו לאוטונומיה דתית ותקופת הכיבוש הערבי בספרד, שבה הגיעו היהודים למעמד נכבד החל מתקופת חסדאי אבן שפרוט (975-915) דרך תקופת שמואל הנגיד (1056-993), משה אבן עזרא (1140) ועד יהודה הלוי(1071). והנה מיד לאחר כיבוש גראנדה על ידי הנוצרים, שבה בא הקץ לשלטון האיסלאם בספרד, ולאחר הרקונקיסטה וכיבוש הנוצרים מחדש את ספרד, פקדה את יהדות ספרד האינקויזיציה וגירוש ספרד (1492).

והיכן מצאו המגורשים מקלט ומנוח אם לא שוב בארצות שבהן שלט האיסלאם באימפריה העותומנית, במרוקו ואלג׳יריה.

הרמב״ם והאיסלאם: בתקופת המווחדין, שבה כפו את האיסלאם על היהודים, קבע הרמב״ם, שאין לראות באסלאם כפירה כמו בנצרות, ואין להפעיל עליו את הכלל של ׳יהרג ואל יעבר׳, אלא אפשר לקבל את האיסלאם באופן ארעי ולמראית עין עד יעבור זעם.

בתקופת תור הזהב בספרד רכשו היהודים השכלה ערבית כולל לימודי אסלאם והשתלבו בחברה תוך שמירה על מסגרת יהודית. הפתיחות למדעים וללימוד השפה הערבית החלו כבר בתקופתו של רב סעדיה גאון שתרגם את התורה לערבית.

רשת חברת כל ישראל חברים הפעילה בתי ספר נוסח האליאנס כמעט בכל הקהילות היהודיות שבמזרח התיכון כולל בגדאד, עירו של בן איש חי, בלי שעוררה התנגדות משמעותית. במרוקו פעלו כ-84 בתי ספר נוסח אליאנס וגם באזור תאפילאלת פעלו בתי ספר ממשלתיים יחד עם האליאנס. יהדות ספרד במתינותה נתגלתה כיהדות ידידותית, פשרנית, מכילה ומבינה, שלא כיהדות אשכנז הנוקטת בכלל של הכל או כלום.

יש דרך אחרת, דרך שביל הזהב נוסח הרמב״ם. לסיכום, שרידותן של הקהילות הספרדיות בעולם אפשר לזקוף לשני גורמים: מבחינת השרידות הבטחונית יש לזקוף זאת לסביבה הערבית המתונה נוסח תור הזהב בספרד ונוסח התפיסה הערבית שראתה ביהודים ששכנו בכפרים יחד עם תושביהם הערביים כבני חסות שיש להגן עליהם עם מס ובלי מס. גם החברה הערבית הכללית וגם הפילאלית הייתה כמעט אחידה באווירתה האסלאמית, בכפרים ובעיירות, אין בה זרמים ותנועות מפלגות ומקצינות, החברה הכפרית הייתה סובלנית כלפי היהודים הן כלפי מסורותיהם והן כלפי ימי שבת ומועד, שבהם שבתו היהודים ממלאכתם, והערבים כיבדו מסורת זו.

ומבחינה רוחנית יש לזקוף את המצב הרוחני של היהודים, ששמרו על צביונם היהודי גם למסורת היהודית מרס״ג ורמב״ם, שידעו לשלב תורה עם מדע, יחד עם חכמת ההמונים שידעו תמיד לשמור על גבולות ועל מסגרת מסורתית ועל מסגרת הקהילה וכן להנהגה הרוחנית בכל דור שידעה להנהיג את הקהילה בהשכל ובנחת, בשיטה של והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, ימין מקרבת ושמאל דוחה, לא בשיטה של תפסת מרובה לא תפסת ולא הכול או לא כלום. דוגמה לכך קיומו של בית ספר צרפתי בעיירה ארפוד, בתחילת דרכו אוכלס כמעט כולו בתלמידים יהודים. בית הספר לא בא על חשבון הלימוד התורני בחדרים ובתלמוד תורה אלא במשולב עמו. הקהילה ראתה זאת בחיוב, ולא היה מי שהתנגד או פרש כולל ההנהגה הרוחנית של אביחצירא. דוגמת יש״א ברכה שנשאל על ידי נציגי חב״ד בארפוד איך הוא מתייחס לבית הספר שהשיבם ׳אני חייב לכבד את החוק׳ ודוגמת בנו ר׳ מאיר ששלח את בנותיו לבית הספר הצרפתי לבנות. הנהגת הקהילה הייתה די חכמה לוודא הפרדה בין בנים ובנות לא רק בכיתות נפרדות, אלא גם בבתי ספר נפרדים ולא קרב זה אל זה וגם לוודא שהתלמידים לא ילמדו בשבת. אכן בתקופת היסוד בית הספר היה סגור בשבת, ובתקופה המאוחרת, שגם ערבים למדו בו, הרי לא נתקיימו שיעורים סדירים בשבת והוא נתייחד רק לשיעורי בית וזאת על מנת שהיהודים לא יפסידו חומר לימודי.

הנה כי כן, זה סוד כחה של ההשקפה הספרדית שהתוצאה שלה היא ׳אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו – אשרי העם שככה לו׳.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

עמוד 16